לא עפתי על הראשון, אבל Death Stranding 2: On the Beach העיף לי ת'מוח – ביקורת
- רותם סופר
- 23 ביוני
- זמן קריאה 7 דקות
אחרי משחק ראשון מיוחד במינו, אבל גם מתיש לא־פעם – Death Stranding 2: On the Beach מרגיש כמו שדרוג מרגש, משויף ומדויק, שמוכיח שלקוג'ימה עדיין יש מה להגיד, ואיך להגיד את זה. ביקורת גיימינג.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
כש־Death Stranding הראשון יצא ב־2019, היה קשה להישאר אדישים. זה היה משחק שונה מאוד – איטי, פילוסופי וכמעט נדיר מסוגו, והכל בניצוחו ובסגנונו המיוחד והבלעדי של הידאו קוג'ימה. חלק ראו בו יצירת מופת חדשנית, אחרים השתעממו כבר אחרי שעתיים של הליכה בגשם עם קופסאות על הגב וכינו אותו "סימולטור הליכה".
אני אישית מודה: לא התחברתי אליו מההתחלה. המשחק דרש ממני רמת סבלנות והשקעה שלא הייתי בטוח שאני מוכן להן, וכשרוצים לחזור הביתה מהעבודה ורק לברוח לקצת אקשן על המסך, זה כנראה לא המשחק הנכון. אבל משהו בו כן נשאר איתי: אולי הרעיונות, אולי המוזיקה, אולי הדמות המלנכולית של סאם (כנראה הכל ביחד). אז כש־Death Stranding 2: On the Beach הוכרז לראשונה, הסתקרנתי.
ועכשיו, אני יכול להגיד בלב שלם: משחק ההמשך הוא לא רק חוויה משודרגת – הוא פשוט משחק אדיר. הוא עדיין איטי בהתחלה, עדיין מוזר ומבלבל לא־פעם, אבל מהרגע שנכנסים לראש שלו – קשה מאוד להפסיק. הוא בונה עולם עשיר ומרשים יותר, פותח אפשרויות חדשות, שואל שאלות עמוקות לא־פחות – ובעיקר מציג חוויית משחק שבאמת, באמת אין כמותה. כמו קודמו, גם הוא לא מיועד לכולם, אבל למי שיצליחו להיסחף איתו – מחכה פה מסע חד־פעמי, כזה שכמעט לא רואים כיום בתעשייה.
מסע מורכב ומסובך – אבל כל־כך מתגמל
כדי להבין את המשחק החדש, צריך כמובן לחזור לרגע למשחק הראשון. Death Stranding המקורי התרחש בעולם עתידני שעבר אירוע קטסטרופלי גרם לעולם החיים ועולם המתים – או העולם שמעבר, אם תרצו – להתערבב זה בזה. נשמות של מתים (ה-Beached Things או ה-BTs בלשון המשחק) מסתובבות על פני האדמה, גשם בשם Timefall מאיץ הזדקנות של כל מה שהוא נוגע בו, והאנושות התפצלה לקהילות קטנות, סגורות ומפוחדות. מערכות התקשורת קרסו, תשתיות התפרקו, וכל קשר בין אנשים הפך למסוכן ומורכב.
מבלי להיכנס לספוילרים, רק אספר כי עלילת המשחק מתרחשת כ־11 חודשים לאחר סיום המשחק הראשון. סאם פורטר ברידג'ס (נורמן רידוס, המתים המהלכים) חי בשקט עם לואיז – ה-BB שהפכה לתינוקת של ממש – עד שקריאה מחברת Drawbridge בראשות פרג'ייל (לאה סדו) מוציאה אותו שוב אל השטח. היעד הפעם הוא אוסטרליה – שהפכה ליבשת מנותקת, פראית, מוכת אסונות טבע, שחייבת חיבור מחדש לרשת הכיראלית (Chiral Network). סאם לא לבד: יש לו צוות חדש, טכנולוגיה מתקדמת יותר – ומספר דמויות חדשות ומוזרות, שעליהן לא נרחיב כדי לא להרוס.
אם במשחק הראשון היה קשה להבין מה רוצים ממך – המשחק השני לא מקל על זה. ההפך הוא הנכון. הוא עדיין מסובך מעט בהתחלה, והעומס – העלילתי, המשחקי והמכני – עלול להרתיע. יש עשרות תפריטים, מנגנונים, טכנולוגיות, פריטים, יכולות, טפסים, שמות, הסברים, מושגים חדשים – ולוקח זמן עד שהכול מתיישב. זה משחק שדורש ללמוד אותו. אבל כאן הקסם: מהרגע שמבינים איך הוא עובד – הוא ממכר ברמות הקשות ביותר. בחיי, כמעט בלתי אפשרי להניח את השלט בצד.
התחושה שכמעט כל משימה היא מבצע שלם, שדורש תכנון מדוקדק, אסטרטגיה והתמודדות עם הפתעות בשטח – מספקת בטירוף. שיחקתי על הרמה הקשה ביותר, והרבה פעמים מצאתי את עצמי באמת צריך לחשוב: באיזה ציוד עליי להשתמש? איך אוכל לאזן את המשקל על הגוף וגם לא להזחדל כמו צב? מה עוד לקחת לדרך? איזה כלי רכב מתאים? מה מזג האוויר הצפוי? האם אני רוצה לעבור דרך אזור שורץ אויבים או לעקוף אותו לגמרי? כל החלטה משפיעה על המסע – וכל טעות עלולה לעלות ביוקר.
אבל כשמצליחים – זה מרגיש כמו ניצחון קטן. ואפילו מעבר לכך: כמו בניית קשר אמיתי עם העולם של המשחק. אתה לא רק עובר בו – אתה מתקיים בו. אתה בונה בו תשתיות, משפר אזורים, יוצר קווים ישירים של תעבורה, חוזר למקומות ומגלה שהם התפתחו בזכות הפעולות שלך וגם של שחקנים אחרים באונליין, וזה יפהפה. החיבור הזה – בין השחקן, העולם והמטרה – הוא יוצא דופן בגיימינג.
יותר חופשי, יותר מלהיב – ויפהפה עד כאב
המשחק השני שונה מהראשון כמעט בכל היבט מכני. יש יותר אפשרויות, יותר חופש פעולה, והשליטה בכלים של השחקן הרבה יותר רחבה. עכשיו אנחנו בונים לא רק כבישים – אלא גם רכבות חד־מסילתיות שנעות מעצמן לאורך המפה. יש רכבים שמסוגלים להטעין אוטומטית ציוד תוך כדי נסיעה, רובוטים ניידים, עמדות נשק וציוד נשלפות, ואולי חשוב להרבה מאוד שחקנים: יותר אפשרות להילחם או בכלל להימנע מקרב לגמרי. אפשר להתגנב, להתחמק, לשתק, לירות – או פשוט לתכנן מסלול שעוקף את הסכנה.
וזה בדיוק מה שהופך את Death Stranding 2 לכל־כך מרתק: הוא נותן לנו לבחור איך אנחנו רוצים לשחק. הוא לא כופה לחימה, אבל גם לא מפחד ממנה כפי שנדמה שקודמו היה. אתה יכול להיות סוכן שקט שמחליק בין הצללים – או פורטר משוריין שמפצח מחסומים בכוח. ובאמת, יש כל־כך הרבה שדרוגים לחליפה ולנשקים שהופכים את הגיימפליי למגוון יותר. כל סגנון משחק מתקבל והמשחק מתגמל בהתאם. זו חוויה שיותר מזכירה את Metal Gear Solid V מאת Death Stranding המקורי – וזה דבר טוב.
גם בממד הטכני המשחק פשוט מבריק. מדובר באחד המשחקים הכי מרהיבים ויזואלית ששיחקתי בהם בקונסולה אי־פעם. הסביבות מגוונות (מקניונים צחיחים במקסיקו ועד יערות גשם באוסטרליה), עוצרות נשימה לפרקים, והתחושה שאתה בעולם חי ומשתנה מתעצמת עם כל סופה, שריפה, מפולת או אור יום שמתפשט מעל ההרים. ה־DualSense עושה עבודה מדהימה – מרגישים כל טלטול, כל חבטה, כל טיפת גשם – ברמה הכי מדויקת שראיתי עד היום ב־PS5, ואני ממש רוצה שתבדקו אותי בנושא הזה. מעולם לא חוויתי משחק שמשתמש בבקר בצורה שלמה ומושלמת כל־כך. בכלל, זה משחק שממצה את החומרה של הקונסולה עד הסוף – גרפיקה, סאונד, ביצועים, זמני טעינה אפסיים – הכול מרגיש חלק ומהודק.
אבל לא רק החזות מרשימה, גם הטכנולוגיה. מדובר באחד המשחקים עם לכידת התנועה מהמרשימות ביותר בקונסולה עד היום. הדמויות ממש חיות על המסך – רואים כל תנועה, הבעה, רפרוף עפעפיים או תזוזת אצבע. והקאסט כולו – נורמן רידוס, לאה סדו, טרוי בייקר, אל פנינג וגם הבמאים גיירמו דל טורו וג'ורג' מילר – פשוט מבריק. זה מרגיש כמו סדרה קולנועית מהשורה הראשונה, עם דמויות אמינות, סצנות שוברות לב (מודה שהיו רגעים שהעלו בי דמעות) ורגעים שממש נחרטים בזיכרון.
ההפתעה גדולה ביותר מבחינתי היא כנראה האקשן. בניגוד למשחק הראשון, שהעדיף להרחיק אותנו מקרבות, Death Stranding 2 לא מפחד לתת לנו להילחם. הקרבות לא כופים את עצמם, אבל כשהם מגיעים – הם אינטנסיביים, מדויקים ופשוט כיפיים. אפשר לבחור להסתער, להתחמש, להשתמש בטכנולוגיה מתקדמת, ברכבים, בציוד שנבנה במיוחד ללחימה. ירי, התחמקות, הסחות דעת, טקטיקות שונות – הכל פתוח. זה לא הופך את המשחק למשחק פעולה/יריות קלאסי, אבל כן נותן גמישות אמיתית לשחקן, ומכניס שכבת הנאה נוספת שחסרה לרבים כל־כך במשחק הראשון.
משחק על קשר – לא רק מכנית, אלא גם אנושית
כמו־כן, הפתעה יפה נוספת של Death Stranding 2 היא דווקא במרכיב הכי שקט שלו: המערכת החברתית. בדיוק כמו במשחק הראשון, גם כאן אנחנו מחוברים לעולם של שחקנים אחרים, בלי לראות אותם בפועל. אבל כן תראו את מה שהם השאירו: גשרים, רמפות, סולמות, ציוד, עמדות טעינה. ברגעים הכי קשים – כשנגמרת לך הסוללה, או כשאתה מדדה עם מטען כבד על הגב באמצע סופה – פתאום אתה מגלה שמישהו בנה תחנה ממש לידך, או עזב מיכל דם בצד הדרך. התחושה הזאת – שמישהו חשב עליך, גם אם הוא לא מכיר אותך – היא כל־כך חזקה, וכל כך נדירה בעולם הגיימינג.
וזו גם התמה הגדולה של המשחק: קשרים בין בני אדם. זו לא רק מכניקה. זו המהות של הסיפור. Death Stranding 2 מתרחש בעולם שעבר קטסטרופה, וכמו בעולם האמיתי אחרי הקורונה, השאלה שהוא שואל היא לא "איך נתחבר" – אלא "האם בכלל כדאי להתחבר?". האם כל חיבור הוא טוב? האם חיבור עלול להביא גם אסונות? המשחק בוחן את זה ברמה נרטיבית, טכנולוגית, רגשית – והוא עושה את זה באומץ ובחוכמה. זו לא קלישאה של "ביחד ננצח", אלא מסע של בחינה עצמית. איפה אתה בוחר להוריד את הגשר – ואיפה אתה מרים אותו.
מעבר לכך, המשחק עוסק גם בשאלות של הורות, המשכיות, שייכות. כל הדמויות שאנחנו פוגשים – בין שהן אנושיות או אקסצנטריות לחלוטין – מייצגות סוגים שונים של שייכות: למשפחה, למולדת, לעתיד, לעבר. Death Stranding 2 הוא לא רק משחק על חיבורים – אלא על אחריות. על מה שאתה משאיר אחריך. על העולם שאתה בונה – או הורס – בשביל הדורות הבאים.
לסיכום: לא לכל אחד – אבל למי שכן, מדובר בחוויה אדירה
כמו שאמרתי בפתח דברי, חשוב להבהיר: Death Stranding 2 הוא לא משחק לכולם. הוא דורש סבלנות, השקעה ופתיחות מחשבתית. לטעמי, הוא כן יותר נגיש מקודמו ולמי שחפצים בכך, יש בו גם יותר אקשן. אבל הוא עדיין מלא בטקסטים, במושגים חדשים, בפרטים קטנים. הוא לא מסביר הכול – לפעמים בכוונה. יש בו קטעים איטיים, יש הליכות ארוכות, יש רגעים של בלבול. אבל אם תתמידו – אם תסכימו להיכנס אליו באמת – תמצאו בו משהו שאין כמעט באף משחק אחר: חוויה סינמטית ומשחקית עמוקה, ממכרת, אישית ומתגמלת בצורה יוצאת דופן.
זה משחק חכם, מרגש, מאתגר, קולנועי בטירוף – והכי חשוב: ייחודי. כן, אמנם גם המשחק הראשון היה מיוחד, אבל Death Stranding 2 לוקח את הכל צעד קדימה. הוא יותר רחב, יותר פתוח, יותר נגיש, יותר מותאם לסוגים שונים של שחקנים. והוא מצליח לשלב בין מסע אישי מרגש לבין סיפור מדע־בדיוני סוער, בין עולם פתוח הרפתקני לבין שאלות קיומיות כואבות.
אם אהבתם את הראשון – תמצאו כאן הרבה יותר. ואפילו אם לא התחברתם אליו – יכול מאוד להיות שהפעם בכל זאת תישאבו עמוק פנימה. כי מתחת לכל השכבות, בסוף זה משחק עלינו. על איך אנחנו שורדים, איך אנחנו אוהבים ואיך אנחנו בוחרים להאמין – גם כשנדמה שהכל מסביב מתפורר.
המשחק Death Stranding 2: On the Beach זמין לקונסולת ה-PS5.
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם אהבתם את הכתבה, נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
Comments