"1917" - ביקורת סרט

"1917" הוא סרטו החדש של סם מנדס ("סקייפול", "אמריקן ביוטי"), שנדמה כמצולם כולו בטייק אחד ארוך מתחילתו ועד סופו. הוא גם חד וחלק מסוג החוויות הקולנועית הנדירות שבשבילן יוצאים מהבית והולכים לקולנוע.

בא לכם לזכות בכרטיסים זוגיים לסרטים במתנה? בואו לאינסטגרם שלנו!

הסיפור פשוט: במהלך מלחמת העולם הראשונה מוטלת על שני חיילים בצבא בריטניה, בגילומם של דין צ'ארלס צ'פמן ("משחקי הכס") וג'ורג' מקיי ("קפטן פנטסטיק"), משימה שגובלת בהתאבדות – בפרק זמן קצרצר, עליהם לחצות מעבר לקווי האויב ולמסור הודעה ליחידה שעומדת להיכנס למלכודת מוות. בדרך הם יתקלו בבכירי שחקני הממלכה המאוחדת – קולין פירת', מארק סטרונג, אנדרו סקוט, בנדיקט קמברבאץ' והכוכב העולה ריצ'רד מאדן – ואם יעמדו באתגר, הם יצילו לא רק את חייהם של 1,600 איש, כי אם גם את חיי אחיו של אחד מהם.

את התסריט הצנוע כתב מנדס על בסיס סיפוריו האישיים של סבו, ששירת באותה המלחמה הגדולה. לצדו ניצבה התסריטאית המתחילה שאט-אט בונה לעצמה שם בהוליווד, קריסטי ווילסון-קיירנס (הסדרה "פני דרדפול" ובספטמבר הקרוב גם "אתמול בלילה בסוהו" של אדגר רייט) – ויחד יצרו השניים עלילה שבדיוק בהיקפה המצומצם נעוצה הברקתה. במובן זה, ניתן להשוות את הסרט ל"מקס הזועם: כביש הזעם", שכמוהו גם הוא ממוקד במשימת-על: הגעה מנקודה אחת לאחרת כשהדגש הוא על המכשולים, הטרור והזוועות שמתרחשות לאורך המסע.

מתוך "1917" | צילום: באדיבות יונייטד קינג

אלא שהבחירה לצלם את הסרט בטייק אחד ארוך – או מדויק יותר לומר: להציגו כמצולם כך, שכן ישנם כמובן קאטים קשים להבחנה לאורך הדרך – מקנה לו את ייחודו יוצא הדופן. לאורך השנים, כבר ראינו סרטים שצולמו בטייק אחד מתמשך (הפעם באמת לכל אורכם) – "תבה רוסית" (2002) ו"ויקטוריה" (2015) הם כנראה הדוגמאות הכי בולטות. אי-אפשר גם שלא להזכיר את "חבל" של היצ'קוק שהיה הראשון לנסות זאת או "בירדמן" ו"הבן של שאול" – שלושתם מדמים צילום רציף. אבל סרט מלחמה שעושה זאת ועוד בכזה קנה מידה: דבר כזה עדיין לא היה.

על הצילום הסנסציוני חתום כנראה גדול הצלמים של ימינו, רוג'ר דיקינס. הצלם האגדי שבין עבודותיו המפוארות לצד האחים כהן (למשל ב"ארץ קשוחה" ו"פארגו") או עם דני וילנב (ב"סיקאריו" ו"בלייד ראנר 2049" עליו גם סוף-סוף זכה באוסקר הראשון שלו), כבר הספיק לחגוג בשנה שעברה יום הולדת 70 ובדרך להפוך לאחד מצלמי הקולנוע היחידים שאנשים אשכרה זוכרים את שמם. עבודתו הנוכחית מתגלה עד מהרה כמלאכת-מחשבת של ממש, בזכות יכולתה המופלאה להכניס ללב לבה של ההתנסות הקולנועית העוצמתית הזו, עד כדי כך שנדמה כי אנו מגלמים דמות נוספת ביצירה.

מילים דומות נאמרו בזמנו גם על "דנקרק", אפוס מלחמת העולם השנייה של נולאן, שעליי לומר כי הערכתי אליו גדולה פי כמה מאהבתי. אין ספק כי גם לו היו את רגעי השיא שלו וכי לכל הפחות – מדובר בהישג טכני עוצר-נשימה. אך בעוד הבמאי הבריטי פורץ הדרך עסק גם אז, כדרכו בקודש, בשילוב ובמשחק בין קווי זמן שונים, בסרטו מצאתי את עצמי מנותק רגשית ולצערי לא מספיק מעורב במתרחש. "1917" לעומתו, לא מאפשר להתנתק: גם, כאמור, מפני שאין בו קאטים ולכן כל הזמן עוטפת אווירה אימתנית שאין לאן לברוח, וגם כי הסיפור במרכזו מעניק חשיבות מאוזנת לתכלית הלאומית (הצלת 1,600 איש) והפרטית (הצלת האח) בו-זמנית.

לקראת סיום, חשוב לסייג מעט ולומר כי לא הכל מושלם. כך למשל, למרות ההברקה בדמות תסריט עניו ומצומצם, מוטב היה אם חלק מהאירועים בדרך היו פחות מקובלים ונדושים בסרטי הז'אנר. כמו-כן, צ'פמן, שכזכור מגלם את אחד מצמד גיבורינו, לפעמים קצת מזייף ועדיין צריך להשתפשף ולהתפתח בעולם המשחק. יתכן שזו השוואה מעט לא-הוגנת, אבל מקיי המככב לצדו לחלוטין מתעלה עליו בכמה רמות.

מתוך "1917" | צילום: באדיבות יונייטד קינג

כך או אחרת, "1917" הוא סרט גדול במלוא מובן המילה וללא-ספק בטופ סרטי מלחמת העולם הראשונה שנעשו אי-פעם. יחד עם "שבילי התהילה" ו"במערב אין כל חדש" הוא מתברג בשלישיית הסרטים המובחרים על תקופה שסיפורה לא מתואר מספיק בקולנוע ונמצא בצל המלחמה הגלובלית הארורה שהגיעה אחריה. לצד זכייתו המפתיעה אמש בפרס גלובוס הזהב לסרט הדרמה הטוב ביותר, נדמה שגם דרכו לפרס הגדול באוסקר סלולה (שם על-פי התחזיות המנצח צפוי להיות אחר).

אך אולי חשוב מכך: הפסקול המופתי שחיבר עבורו תומאס ניומן חייב לקבל מועמדות לפסלון המוזהב ואף לזכות. למרות מתחרים נוספים וראויים עד מאוד ("ג'וקר" ו"סיפור נישואים" בוודאי יהיו שם), אחרי סרטים רבים שהלחין – ביניהם "חומות של תקווה", "וול-אי" או "גשר המרגלים" – ו-14 מועמדויות שצבר לאורך השנים ללא ניצחון אחד, זו חייבת להיות השנה של ניומן. כי גם לו יש חלק משמעותי ביצירת החוויה מטריפת החושים הזו.

חוויה שלפעמים נדמית כסרט אימה לכל דבר ומייצרת פחד וחרדה מהעתיד להתרחש. חוויה שמצד שני, גם פוסעת ברגעים קטנים, שלווים ושקטים, שמראים את יופיו של העולם ואת קסמו של הטבע. אך יותר מכל, חוויה שמזכירה כמה כוח עדיין יש לדבר הזה שנקרא קולנוע וכמה, אחרי כל השנים, ישנן תחושות שניתן לחוות רק באמצעותו.

דירוג סופי: 90 בקולנוע.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.