הלייב-אקשן של "הדרקון הראשון שלי" מראה לדיסני איך עושים את זה באמת – ביקורת סרט

בעידן של רימייקים נוצצים ויקרים במיוחד, דרימוורקס מפתיעה עם גרסת לייב־אקשן ל"הדרקון הראשון שלי" שנראית נהדר, מרגשת באמת – ואיכשהו גם עולה פחות מהסרט המונפש המקורי. לפעמים, זה לא הכסף שמנצח, אלא הלב.

אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.

קצת יותר מ-15 שנים עברו מאז שהדרקון הראשון שלי (How to Train Your Dragon) כבש לנו את הלב באנימציה. כעת, הוא חוזר לחיינו בגרסת לייב-אקשן מפתיעה, מרגשת ומרהיבה – ובעיקר כזו שמצליחה איפה שרבים מהרימייקים של דיסני נכשלו. תחת שרביט הבימוי של דין דבלואה, שביים גם את הטרילוגיה המקורית, דרימוורקס מגישים עיבוד חי שמוכיח שיש דרך אחרת להחזיר קלאסיקות למסך: כזו שלא רק נשענת על נוסטלגיה, אלא בונה מחדש כמו שהיא נשארת נאמנה לעצמה, ויוצרת רגעים יפים באמת.

למי שפחות מכירים, הדרקון הראשון שלי מציג לנו את היקאפ – נער ויקינגי רגיש שחי בכפר שבו ציד דרקונים הוא ערך עליון, אך בניגוד לסובבים אותו, הוא לא משתלב באידאל הלוחם הקלאסי. כשהיקאפ נתקל בשום-שן, דרקון נדיר ובעל תבונה יוצאת דופן, נוצר ביניהם קשר עמוק שמטלטל את כל תפיסת עולמו. החברות הזו, שנרקמת בין אויבים מוצהרים, מזכירה קלאסיקות קולנועיות, כמו החיבור בין אליוט לאי.טי. או בין הוגארט לענק הברזל – קשרים שמצליחים לפרוץ גבולות של פחד, סטיגמות ודעות קדומות.

הדבר הראשון שמרגישים בגרסת הלייב-אקשן החדשה הוא תחושת האפיות. וזה לא מובן מאליו. הרי כמעט כל רימייק לייב-אקשן מהשנים האחרונות – ממלך האריות ועד בת הים הקטנה – ניסה לשחזר במדויק את הקסם של האנימציה, אבל לרוב נתקע בין מראה אובר ריאליסטי לבין נוסחאות משומשות. אחרים (ואני מסתכל עליך שלגיה), ניסו לשנות דברים בכוח, במקומות בהם לא צריך לגעת, ונחלו מפלה כואבת וידועה מראש. במקרה של הדרקון הראשון שלי, הסיפור הפנטסטי דווקא מרוויח מהמעבר למציאות. וכנראה שכשיש לך דרקונים, ויקינגים, קרבות אוויריים ומוזיקה שמרעידה את האולם (ג'ון פאוול, איזה יופי של מלחין), הריאליזם משרת את המטרה והופך לחבר.

אחת הסצנות שממחישה את זה טוב יותר מכל היא הטיסה הראשונה של היקאפ על גבי שום־שן. זהו רגע קולנועי נדיר ביופיו (ובחיי, איכשהו הוא אפילו זרק אותי לרכיבה של פול אטריידיס על תולעת החול בחולית: חלק 2), שבזכות צילום מדויק, אפקטים ברמה גבוהה והמנגינה הבלתי נשכחת Test Drive – מצליח להעביר בדיוק את אותה התחושה שהרגשתי כשצפיתי בגרסה המונפשת לראשונה: פליאה, התעלות וצמרמורת של ממש. גם המפגשים הראשונים בין היקאפ לשום-שן עוצבו מחדש – בחלקם דרך מונטאז' נפלא וצבעוני ובאחרים עם דינמיקה תקשורתית אחרת – והאפקט הוא כמעט תמיד רגשי, אינטימי ואנושי.

רגעים חדשים, לצד שמירה על הלב. מתוך "הדרקון הראשון שלי" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

גם מבחינת עיצוב העולם – הסרט נראה פשוט נהדר. הכפר הוויקינגי, המערות, השמיים שזורחים באור הזוהר הצפוני – הכל מצולם בגישה כמעט רומנטית. ויש לכך סיבה טובה: הבמאי דבלואה ממשיך לשתף פעולה עם אותו צוות צילום שהשפיע על המראה המקורי, גם אם לא עם אותו הצלם. התוצאה היא מראה מרשים שמצליח להרגיש עשיר ומורכב, ואפילו עם תקציב צנוע יותר מהאנימציה (150 מיליון דולר לעומת 165 דולר). אגב, זאת הפעם הראשונה בה רימייק לסרט אנימציה בלייב אקשן עולה פחות מהמקור.

ובכל זאת, יש רגעים שבהם מרגישים שהסרט היה יכול ללכת רחוק יותר. הטון עדיין פונה במובהק לקהל צעיר, ולמרות כמה סצנות דרמטיות שמכוונות לגובה העיניים של קהל בוגר יותר – חסר פה קצה חד, או אמירה בוגרת ומורכבת יותר שהייתה יכולה להוסיף שכבת משמעות. כמובן, מדובר בחלק הראשון לקראת שני המשכונים, ואולי דבלואה העדיף לשמור את הקלפים החזקים באמת לפרקים הבאים, אבל גם כיצירה בפני עצמה, היה בו פוטנציאל רגשי שעוד לא מומש במלואו.

גם ברמת הסיפור, אין כאן חידושים רעיוניים גדולים. הסרט ממשיך באותה שפה של ערכים מוכרים – קבלה של השונה, גילוי עצמי, מרד נגד מוסכמות – ולא פורץ גבולות חדשים. זה עובד, כמובן, כי זה סיפור חזק מלכתחילה, אבל לפחות מבחינה רעיונות, יש תחושה שהיוצרים הלכו על בטוח. אולי בטוח מדי.

חוזר, והפעם גם ממש משחק. ג'רארד באטלר מתוך "הדרקון הראשון שלי" | צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

השחקנים עושים עבודה טובה, במיוחד מייסון ת'יימז שמגלם את היקאפ, שמביא איתו שילוב של מבוכה ותמימות, לצד בגרות ופיכחות שמתפתחות ככל שהסרט מתקדם. גם ג'רארד באטלר חוזר לגלם את סטואיק (הפעם כמובן לא רק מדבב אלא גם מופיע בעצמו), והחזרה שלו מוסיפה שכבת חום וקשיחות ויקינגית לסרט, במיוחד בסצנות שמפגישות בין אב לבן עם קונפליקט עתיק יומין, לוחמה מול חמלה. לעיתים קולו הוויקינגי העבה מדי של באטלר מרגיש מעט מנותק מהעולם בו מתקיימות שאר הדמויות, שברובן עדינות וילדותיות הרבה יותר, אבל זה לא ממש פוגע בחוויה.

ולבסוף, אחרי כל ההצלחות הטכניות והרגשיות, אי אפשר שלא לעצור לרגע ולחייך על הפער האבסורדי בין הגרסאות: הסרט באנימציה עלה יותר מהלייב-אקשן. זה כמעט אירוני, כי אם יש משהו שמוכיח את עוצמתו של הסרט החדש, זו העובדה שהוא מצליח להיראות יקר, עשיר ועוצמתי יותר – גם עם פחות כסף, פשוט כי הלב שבו גדול באותה המידה.

בסופו של דבר, הדרקון הראשון שלי בלייב-אקשן הוא הצלחה לא קטנה. הוא מכבד את המקור, משדרג אותו איפה שהוא יכול, ומראה שאפשר – כשנותנים ליוצרים חופש ולא מכתיבים נוסחאות – ליצור גרסה מחודשת שיש לה הצדקה של ממש.

ומה הלאה? מי שמכירים את הטרילוגיה יודעים שהרגעים הכואבים עוד לפנינו. הסרט הבא, שמתוכנן להגיע לבתי הקולנוע בדיוק בעוד שנתיים מהיום, צפוי לעסוק בהיפרדות, בהקרבה, בבגרות כואבת שמגיעה כשאנחנו נאלצים לוותר על מה שאנחנו הכי אוהבים – וגם זה, אם יעשו את זה נכון, יהיה כנראה אחד הסרטים העצובים והיפים של התקופה. אם זה הכיוון שדרימוורקס הולכים אליו – אולי באמת הגיע הזמן שדיסני יתחילו להעתיק מהם, ולא להפך.

---

מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם מה שקראתם נתן לכם ערך – עורר מחשבה, חיוך או תובנה חדשה – נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️