4 באוק׳ 2023
28 בספט׳ 2023
21 בספט׳ 2023
עודכן: 8 ביולי 2023
גרסת הבמאי המדוברת הזו – השונה לחלוטין מהסרט המקורי – מגיעה אלינו לאחר כישלונו המהדהד לפני כשלוש שנים וחצי. באותם זמנים, סניידר נאלץ לפרוש ממלאכת בימויו בשלבי הפוסט-פרודקשן הקריטיים, לאור התאבדותה המצערת של בתו אוטום (לה הקאט החדש מוקדש). את המלאכה נשכר להשלים אז ג'וס ווידון ("באפי ציידת הערפדים", "הנוקמים" והמשכו), שביטל בצורה ניכרת את החזון של סניידר, הקליל את יצירתו, דחף בכוח בדיחות מאולצות, קיצר אותה רבות ובסופו של דבר: יצר הכלאה משונה בין שני סרטים שונים לגמרי ברוחם.
רבים משתמשים במילה "חזון" בהקשר של הסרט הזה, בין שמדובר בהיעדרו בגרסה המקורית ובין שמדובר בקיומו החשוב בגרסתו החדשה של סניידר. חזון הוא אכן מילת המפתח כאן וחשוב להבין מדוע: הוא מאפשר ליוצר לפעול בהתאם לדרכו האמנותית – עם טון אחיד, אסתטיקה ואמצעי מבע מוקפדים ומסונכרנים, כמובן פסקול ובכלל זה סאונד מותאמים – ובאופן כללי, להביע את עצמו ואת רעיונותיו באמצעות אלו, עם כמה שפחות רסנים והתערבויות חיצוניות.
אפשר לאהוב או לסלוד מחזונו של סניידר, אבל אי-אפשר להתכחש לעובדה שיש לו כזה. עוד מימי תהילתו הראשונים, עם "שחר המתים" ו"300", סגנונו הובהר ואהבתו לעולמות קודרים, שימוש מאסיבי בסלואו-מושן (הילוך איטי) והיצמדות למאפיינים אפיים, מלאי פאתוס והרי-גורל בלטו במיוחד. הדבר קורה גם הפעם, בעוצמות אף יותר גבוהות, בעוד סניידר לוקח את הכלים הללו צעד אחד קדימה ויוצר את הסרט הכי זאק-סניידרי שיצר עד היום. סרט שמעריציו יקבלו בו בדיוק את מבוקשם, אך קשה להאמין שישכנע לפתע את מי שמעולם לא התחברו אליו.
התוצאה היא בסופו של דבר אפוס, במלוא מובן המילה, שנמשך ארבע שעות ומעביר אותנו מסע שלם. בחלקו ההתחלתי, לאורך השעה וחצי הראשונה, התלאות מורגשות וקשה לטפס את ההר הניצב בפנינו: האקספוזיציה נמתחת הרבה מעבר לגבולות הטעם הטוב, עם סצנות מיותרות, שניתן היה לקצר, לשלב במועד מאוחר יותר או להשמיט כליל. חלקן מציגות שירה קריפית לאקוומן, אחרות לוקחות אותנו ליום בחיי לואיס ליין ונוספות חופרות על האמזונות ללא סיבה. כלומר, לא יוצא מהסצנות האלו שום דבר בהמשך, הן לא משרתות אף מטרה עתידית ואינן מתחברות לשום דבר חשוב שיגיע.
למרבה המזל, אחרי שעה וחצי הסרט מתחיל באמת, תופס קצב ולא מאבד אותו כמעט עד לסיומו. סצנות האקשן, חרף העודף המלאכותי ומרובה האפקטים העצום שיש בהן, מתגלות כמהנות מאוד ומשלבות יפה בין הכוחות השונים של הגיבורים. הפלאש, בגילומו הנאה של עזרא מילר, מייצב עצמו היטב כאתחנתא קומית חשובה ואף עובר תהליך התבגרות מזורז מנער מבולגן ומבולבל לגיבור שמציל את העולם. אפילו סייבורג (ריי פישר), שזמנו קוצץ ללא רחמים בגרסה המקורית, מתגלה עד מהרה כדמות עם לב ואיזשהו מקביל, גם אם קומפקטי, לוויז'ן (פול בטאני) מסרטי היקום הקולנועי של מארוול.
מבחינה עלילתית, הסרט לא מחדש דבר וחצי דבר בתחום גיבורי העל וחבל – יש נבל גנרי שרוצה להשמיד את כל העולם, החבורה צריכה להתאחד כדי להביס אותו. זה בגדול הסיפור, ומלבד מתן רקע עשיר יותר לדמויות שלא זכו לו בגרסה המקורית – הבולטים הם, כאמור, הפלאש וסייבורג – אין כאן שום הפתעות. סטפנוולף, שאת קולו תרם השחקן קירן היינדס ("משחקי הכס", "האימה" המדהימה), אמנם מתגלה בגרס הנוכחית כמשרת של ארכי-נבל גדול יותר (דארקסייד), אבל אין בו שום עומק או מורכבות מעבר ל"הוא רוצה לחזור למקום ממנו נידו אותו". סבבה, אני מניח, אבל מה עוד אפשר לומר עליו כדמות? לא הרבה.
חשוב לציין כי הסניידר קאט מחולק לשישה חלקים ואפילוג, והשיא הגדול והמרשים ביותר שלו מגיע כמובן בחלק השישי. גם אם לאורך הדרך החבורה התאגדה בצורה שראוי היה לשייף וללטש יותר, כדי שהחברות והיחסים בין הנפשות הפועלות ירגישו קרובים ואמיתיים, בסופו של דבר רגעי הקליימקס מספקים את הסחורה בענק. הדבר מתבטא במיוחד בסצנה היפה, העוצמתית והחזקה ביותר בסרט, בכיכובו של הפלאש, שמשלבת בין ספקטקל וויזואלי מופלא לרגש ואנרגיות שמתפרצות להן על המסך. אני רק יכול לדמיין את התחושות האדירות שצפייה בסצנה כזו וודאי תעורר באולם קולנוע הומה אדם.
ואולי הפעם זו התורה כולה. כי אתם מבינים, אם מנתחים את "ליגת הצדק: גרסת סניידר" בפרספקטיבה קולנועית קרה ומחושבת, וודאי שלא מדובר פה בנזר הבריאה או אפילו בסרט יוצא דופן מסוגו. הוא כמובן גם לא שובר את מוסכמות הז'אנר ועם הסטנדרטים הבימויים-תסריטאיים שהורגלנו אליהם מהמתחרה, רוב הזמן קשה לו להיאבק. על אחת כמה וכמה, לאור הבנייה המוקפדת והמדוקדקת שנעשתה ביקום הקולנועי של מארוול לאורך למעלה מעשור.
אבל עבורי, יותר מכל, קולנוע הוא עניין של תחושה. עניין של הרגשה. חסר לנו משהו גדול בימים האלו. חסר לנו הסרט הזה שיאגד את כולם ויהיה שיחת היום. חסר לנו הדבר הזה שמוציא אנשים מהבית. הדבר שיגרום לנו לצהול אל מול המסך בעוד הגיבורים האהובים עלינו מכסחים את הרעים. ובסיומו של הסניידר קאט, לאחר ארבע שעות מסע, יצאתי עם תחושה כזאת. של וואו. של איזה כיף.
של קולנוע שבתכל'ס לא מעניין אותי עכשיו לנתח או לבחון בצורה קרה, אלא פשוט לשמוח עם המעריצים שאחרי כל המאמצים באמת יצא לפועל. קולנוע שהחוויה שהוא יוצר משמעותית יותר מכל – ואיזה יופי שהמסע הזה הושלם.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
Comments