"משולש הגבולות" - ביקורת סרט
- רותם סופר
- 13 במרץ 2019
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 23 במאי
רפטטיביות וחוסר-מקוריות מובילות את "משולש הגבולות" של נטפליקס להתגלות כמפוספס. חבל מאוד, כי מככב בו קאסט מרשים למדי ועם תסריט ועבודת בימוי משובחת יכל להיות כאן אחלה סרט פשע.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
בן אפלק, אוסקר אייזק, צ'ארלי האנם, פדרו פסקל וגארט הדלונד – חמשתם, נבחרת מופלאה שכמוהם – מככבים במותחן הפשע החדש של נטפליקס, "משולש הגבולות". את הסרט ביים אחד היוצרים השקטים אך המעניינים בהוליווד בשנים האחרונות, ג'יי. סי. צ'נדור ("שנה קשוחה מאוד", "הכל אבוד"), שגם כתב את התסריט יחד עם התסריטאי זוכה האוסקר מארק בול ("כוננות עם שחר", "מטען הכאב").
האחרון מרבה לעבוד עם אחת הבמאיות המוכשרות בזמננו, קתרין ביגלו, שהייתה אמורה במקור לביים את הסרט, אך למרבה הצער בסוף תפסה תקן ייצוגי יותר של מפיקה בפועל בלבד. כך ששמות חמים הקשורים בפרויקט, לא חסרים כאן. אבל מה, לחבר'ה האלה יש בעיה – הם יצרו סרט משעמם. ולא יעזור המשחק המוצלח של כל הנוגעים בדבר או הצילום היפה של רומן וסיאנוב ("זעם" ו"סוף המשמרת" מחד, אבל "יחידת המתאבדים" ו"בהיר" מאידך) – הסרט כמעט לא ממריא לשום מקום.
במרכז בעלילה, חמישה חברים ששירתו בעבר בכוחות המיוחדים של ארה"ב, מתאחדים ויוצאים למבצע מסוכן לשדידת הונו העצום של ברון סמים בדרום אמריקה. הכל טוב ומגניב, עד שהחמדנות משתלטת ואיתה מגיעות התוצאות.
הסרט מנסה לחקור את התחום הזה, את החמדנות – ולהראות את השלכותיה. הבעיה היא שהוא חוזר על המסר המאוד פשוט וקל להבנה שלו "חמדנות זה רע" שוב ושוב ושוב – רק בצורות שגם אם הן הולכות ומקצינות, נשארות בסופו של דבר די דומות. במילים אחרות: רפטטיביות וחוסר-מקוריות.
בעיה נוספת, היא שסדרות וסרטים אחרים ורבים (וזה משעשע, כי חלקם גם של נטפליקס), בהם "נרקוס", "תוצרת אמריקה", "כלבי מלחמה", "סיקאריו" ואף "המעניש" (המדינה שמה פס על גיבורים לאומיים, לכן הם פונים לפשע) – לא רק נגעו בנושאים דומים בהחלט, אלא אף עשו זאת בצורה יותר מעמיקה, מקיפה, חדה ונוקבת.
גם הפסקול של המלחין הכוכב העולה "דיזסטרפיס" ("משהו עוקב אחרי"), לא ממש מצליח לסייע הפעם לכל העסק – והתוצאה נשארת חלבית. אמנם נכון, הכריזמה של חמשת הכוכבים מתפרצת ולחלוטין כיף לראותם יחד על המסך, ואעשה שקר בנפשי אם אומר שאין פה כמה סצנות טובות (בטובה מכולן אפילו יצא לי "וואו" קטן מהפה), אבל בהסתכלות על התמונה הגדולה – מדובר בסרט מפוספס.
דירוג סופי: 60 בקולנוע.
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם אהבתם את הכתבה, נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
תגובות