"משפט השבעה משיקגו" - ביקורת סרט

סשה ברון כהן, אדי רדמיין וג'רמי סטרונג גונבים את ההצגה ב"משפט השבעה משיקגו" – סרטו החדש והשני כבמאי של התסריטאי ששמו הולך לפניו, זוכה האוסקר ארון סורקין.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

אחרי פריצתו בשנות ה-90 על כתיבת הדרמה המשפטית "בחורים טובים", המשך הצלחתו ביצירת "הבית הלבן" ל-NBC והזכייה בפסלון המוזהב עבור התסריט ל"הרשת החברתית" של פינצ'ר, נדמה כי ארון סורקין קיבע את מעמדו כאחד התסריטאים המוכשרים בהוליווד העכשווית. בעשור החולף, הוא אף עשה קפיצת מדרגה נוספת, כשהחליט להיכנס גם לעולם הבימוי עם "המשחק הגדול". סרט פשע ביוגרפי וצבעוני, בכיכובם של ג'סיקה צ'סטיין, אידריס אלבה, קווין קוסנטר ומייקל סרה.

כעת, סורקין חוזר לכס הבימוי עם "משפט השבעה משיקגו". פרויקט שכתב במקור עבור ספילברג, שאמור היה לביימו כשברצונו ללהק את וויל סמית', הית' לדג'ר המנוח ושחקנים נוספים ואלמוניים ברובם, אך לאור שביתת איגוד התסריטאים באמריקה ב-2007 הוא ננטש. הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של שמונה נאשמים בקשירת קשר לביצוע פשע, הסתה למהומות ואישומים נוספים, במהלך כינוס הוועידה הדמוקרטית בשיקגו בשנת 1968.

את אחת הדמויות הבולטות מבין אותם נאשמים מגלם סשה ברון כהן, שלאחר תפקידו הדרמטי ב"אלי" ממשיך את התנופה, רגע לפני שיחזור לנעליו של בוראט בסוף השבוע הבא. על-פי התחזיות, שגם אני שותף להן נכון לרגע זה, הופעתו כאן תעניק לו מועמדות ראשונה לאוסקר – ובצדק. השילוב המעודן בין יכולותיו הדרמטיות לקומיות מוציא ממנו צדדים חדשים, כשלרגעים קשה לזכור שבכלל מדובר באותו השחקן שפרץ אי-שם לפני עשרים שנה בדמות הראפר המופרע עלי ג'י.

מתוך "משפט השבעה משיקגו" | צילום: באדיבות נטפליקס

לצדו ניצבים ג'וזף גורדון לוויט, אלכס שארפ ("נוכלות עם סגנון"), ג'ון קרול לינץ' ("המייסד", "זודיאק") וזוכי האוסקר אדי רדמיין ("התיאוריה של הכל") ומארק ריילנס ("גשר המרגלים") עם פאה מגוחכת ולא-אמינה. כולם בהופעות נהדרות בדיוק כמצופה מהם, כשמעל השאר בולטים זוכי האמי הטריים יאיא עבדול-מאטין השני ("השומרים") וג'רמי סטרונג. האחרון מביא את פרץ הכישרון שלו סוף-סוף גם למסך הגדול, כשאחרי תפקידו הטלוויזיוני האדיר ב"יורשים" המשובחת של HBO והופעות קולנועיות קטנות ונשכחות (ב"מכונת הכסף" למשל), הוא מקבל עתה קצת יותר חומר לעבוד עמו.

את אריזת המשחק המהודרת להפליא הזו עוטף בימוי סוחף וקצבי של סורקין, שמציג שיפור במלאכה לעומת סרטו הקודם. עם עריכה ששמה דגש על ריתמיקה, מספר קטעי מונטאז' מלהיבים ששואבים כוחם גם מדיאלוגים מהירים, כשהסרט עובד הוא עובד במלוא המרץ. עם זאת, קשה להתנתק לאורכו מהתחושה שמדובר בביוגרפיה עם מטרה עיקרית אחת – לזכות באוסקר.

בשנה קולנועית שחונה כזו, קשה להאמין שיצירה זועקת לפרסים כמו "משפט השבעה משיקגו" לא תועמד לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר, עם מועמדות אפשרית מאוד גם לבמאי. אך בעוד המסרים שלה שואפים לליברליזם, קדמה ותיקון החברה, צורת העשייה שלה נותרת ברובה כל-כך שמרנית, מקובלת ותואמת לדפוס ספציפי – דרמת האוסקרים על הסיפור הלא-ייאמן, שלוכד כמובן גם את רוח התקופה.

כך, גם אם ניתן להתחבר לרעיונות ולשיעור ההיסטורי האקטואלי והמרתק של "משפט השבעה משיקגו" בקלות, קשה לומר שהוא סרט שייזכר לזמן רב. אם היו בו קצת יותר חוצפה, מעט יותר תעוזה ומידת-מה של מורכבות צורנית ותוכנית – ההופעות המצוינות שבו היו רק הדובדבן שבקצפת. במקום, הן אלו שמעניקות לדרמה ההסיטורית הזו את הלב הפועם שלה והופכות אותה לקולחת, מעשירה ומהנה, אך לא הרבה מעבר. בזמנים כאלו, גם זה משהו.

דירוג סופי: 70 בקולנוע.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.