top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"טיטניק" הוא סרט ענק - והגיע הזמן להפנים את זה

עודכן: 25 בפבר׳

לכבוד חגיגות ה-25 שנים לצאתו, חזרנו אל "טיטניק" - אחד הסרטים הפופולריים אי-פעם. תואר שלרגע לא מוריד מערכו או מהיותו סרט משובח למדי.

מתוך "טיטניק" | צילום: באדיבות 20th Century Fox
מתוך "טיטניק" | צילום: באדיבות 20th Century Fox

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


קשה להתחיל לכתוב ביקורת על "טיטניק". כאחד משלושת הסרטים המכניסים ביותר בכל הזמנים (לצד "אווטאר" ו"הנוקמים: סוף המשחק"), משלושת השיאנים לזכייה במספר פרסי האוסקר הרב ביותר (11 כאלו, כשלצדו "שר הטבעות: שיבת המלך" ו"בן-חור") וכמי שהיה בזמנו הסרט היקר ביותר שאי-פעם נעשה (עם תקציב של 200 מיליון דולר) – ללא ספק מדובר באחד מסמליה הבולטים של התרבות המודרנית.


נדמה שאין מי שלא מכיר את סיפורה של הטיטניק, ספינת התענוגות הגדולה והמפוארת בימיה, שהתנגשה בקרחון ותוך שעות ספורות שקעה בשלמותה אל מצולות האוקיינוס האטלנטי. היה זה ממש בימים אלו, אפריל 1912, כשמתוך 2,224 נוסעיה, למעלה מ-1,500 איש מצאו את מותם בהפלגתה הראשונה שהייתה גם האחרונה.

אחרי שברא את זיכיון "שליחות קטלנית" וביים את שני הסרטים המוצלחים בו (הראשון והשני) ואף העניק לעולם את אחד הסיקוולים המשובחים שנעשו ("שובו של הנוסע השמיני"), אפשר להרהר ברטרוספקטיבה ולחשוב שהבחירה לעבור לאפוס רומנטי כמו "טיטניק" תיראה תמוהה עבור ג'יימס קמרון. אבל תהא בכך החמצה של אחת המעלות הגדולות של הסרט: יכולתו המופלאה ליצור שילוב ז'אנרי בין דרמה-רומנטית, ביוגרפיה בעלת ערכים אוניברסליים וסרט אסונות.


אם נתחיל מהממד האישי, "טיטניק" הוא קודם כל סיפורה של רוז דה-וויט בוקייטר (קייט וינסלט), בת אצולה שמאסה בחיי הראוותנות ובריקנות של משפחתה והסובבים אותה ורוצה יותר חירות, עצמאות ושליטה על עתידה. בלילה בו היא כמעט מוותרת על חייה ורוצה לקפוץ אל מותה, היא פוגשת בג'ק דוסון (דיקפריו) שבדרכו האלגנטית מציל אותה ועוזר לה למצוא מהות מחודשת.


בסיפור האהבה של ג'ק ורוז ניתן אמנם לזהות קלישאות, נוסחתיות וקיצורי דרך, אך לצד זאת קיים בו פן מובהק מסיפורי האגדות של דיסני. "היפהפייה והיחפן", "אלאדין" או "היפה והחיה" למשל, תסריטו של קמרון שאב של השראה מכל אלו, בעודו מנסה להפוך את המצויר לממשי, את האגדה לאמיתית, את החיזיון למציאות – אלמנט שיחזור מספר פעמים לאורך היצירה, ממש עד סופה.

מתוך "טיטניק" | צילום: באדיבות 20th Century Fox
מתוך "טיטניק" | צילום: באדיבות 20th Century Fox

וכאן מגיעה הגדולה השנייה של קמרון – יכולתו לשזור את הסיפור הרומנטי, האישי, כחלק מסיפור מסגרת גדול יותר. סיפורה של הטיטניק עצמה, על חברי הצוות שלה ונוסעיה, אנשים ממעמדות שונים שהופכים לחלק מהזהות של אניית הפאר. לא רק המקומות והאיזורים השונים מרגישים אמיתיים, כי אם גם הנפשות הפועלות, אפילו אלו שנוכחותם ומעשיהם עשויים להיראות מזעריים – מהנדס הספינה, אנדרוס, שבוחר לשקוע עם מפעל חייו; הקפטן שמאבד רצון לחיות עם ההבנה כי כשל; או אחד הקצינים, מורדוך, שמתאבד אחרי שירה בנוסע. אלו אנשים שבאמת היו על הטיטניק ומצאו בעקבות האסון את מותם.


גם במקרה הזה, קמרון לא חוסך בפרטים ומאמצעו "טיטניק" נכנס לפאזה השלישית והאחרונה שלו – סרט אסונות. אחרי הנחת היסודות המוקפדת, מגיעה במפתיע העת לפרקם והטביעה מורגשת לאט-לאט בכל העוצמות. כל המקומות אותם ראינו לפני נעלמים כמו לא היו ואיתם גם החלום המגלומני, הפזיז והיהיר על ספינה שיכולה לנצח כל אתגר שיעמוד בדרכה.

ואולי, כאמור, זה מה שמגדיר את "טיטניק" יותר מכל: ההתמקדות הכואבת בפער בין המציאות לחלום. סיפור האהבה של ג'ק ורוז, בהרבה מן המקרים באותה תקופה, פשוט לא יכל להתגשם. השילוב הז'אנרי שקמרון מייצר נעוץ גם בנופך הזה, בתסריט שדוגל בהתחשבות מירבית בפרטים הסיפוריים, בתכלית של הדמויות בכלל ובהיותו של ג'ק כלי להעצמת הגיבורה בפרט. אז אולי חלק מהדיאלוגים צ'יזיים וסיפור הרקע של החוקרים יכל לקבל יותר נפח, אבל אלו נקודות מזעריות ביחס לתמונה הגדולה.


תוסיפו לכך את הפסקול השמיימי של זוכה האוסקר המנוח ג'יימס הורנר, שצליליו באמת נשמעים כמגיעים מעולם אחר, של ים, שמש ותענוגות אין-סופיים. תוסיפו את האפקטים המלהיבים ופורצי הדרך לזמנם ואת הכימיה בין וינסלט לדיקפריו או את בילי זיין שכשמו כן הוא (קאל הנבל). תוסיפו את הפן ההיסטורי, שגרם לי אשכרה לשבת ולקרוא על ועדות חקירה שהוקמו לאחר האסון ומייצר סקרנות בנוגע לסיפור הרבה מעבר לסיומו. תוסיפו את כל אלה ותקבלו סרט ענק. באמת.

מתוך "טיטניק" | צילום: באדיבות 20th Century Fox
מתוך "טיטניק" | צילום: באדיבות 20th Century Fox

כי בסופו של דבר, השאלה החשובה היא לא אם לג'ק היה מקום על המשטח או לא, זה פספוס כל-כך גדול, כביר, עצום של הנקודה. השאלה היא האם רוז באמת הלכה והגשימה את עצמה בכל הדרכים שרצתה ולא נכנעה לתכתיבים, נורמות ומסורות. האם אנחנו, כבני אדם, באמת מסוגלים להמשיך אחרי אסון או משבר ולנווט את חיינו מחדש (שלום, קורונה) ואם כן – אל עבר איזו משמעות?


התשובה כמעט ניתנת לנו בסיום (ספוילרים למי שאיכשהו לא ראו), בו המצלמה עוברת על תמונות מחייה של רוז ומראה שהיא קיימה את כל מה שהיא וג'ק דיברו עליו. אך קמרון לא ייתן לנו סוף טוב, אלא יחזיר אותנו לפנטזיה מרגשת שלא יכלה להתממש במציאות.

בגיל 101 רוז מתה בשנתה וחוזרת אל צעירותה. כמו רוח רפאים שנודדת לעולם אחר, היא והמצלמה מרחפות כאחת במצולות, מחזירות ולו למספר רגעים את הטיטניק לחיים. רוז מתאחדת עם ג'ק, שבמשך כל הזמן הזה המתין לה מול השעון, שמחוגיו נעצרו על 2:20, שעת הטביעה. הזמן עוצר מלכת, ההיגיון לא משנה, אנחנו בחלום עכשיו. ובעולם הפנטזיה: הכל אפשרי.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

Comments


bottom of page