"הבת האפלה" - ביקורת סרט: אוליביה קולמן בדרך לאוסקר נוסף

בסרטה הראשון כבמאית, השחקנית מגי ג'ילנהול מתגלה כיוצרת מסקרנת שיודעת להוציא משחקניה את המירב. "הבת האפלה", עיבודה הטרי לרומן באותו השם מאת אלנה פרנטה, מעלה שאלות חשובות על אימהות ויחסי הורים וילדים - ואפילו מצליח לרגש.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

לדה קרוסו (אוליביה קולמן) היא מרצה לתרגום איטלקית באוניברסיטת הווארד. כשהיא יוצאת לבדה לחופשה באי יווני קטן, היא מגיעה בערב אל חוף הים ומתמוטטת במקום. זוהי נקודת המוצא לסרט ביכוריה של השחקנית מגי ג'ילנהול כבמאית, עמו זכתה השנה בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה, וכן בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר לשנת 2021 מטעם תא המבקרים של ניו יורק (New York Film Critics Circle).

העניינים על החוף מתחילים להתחמם עם הגעתה של משפחה אמריקאית, שמפרה במהרה את שלוותה של הגיבורה. לאחר וויכוח שניצת ביניהן, לדה מנסה בכל זאת להתחבר אל שתי האימהות שבקבוצה, קלי (דגמרה דומיניצ'ק) ונינה (דקוטה ג'ונסון), כשאל אחת מהן היא מתחילה לפתח אובססיה מחשידה. למרות היותו סרטה הראשון, ג'ילנהול מביימת כאן בצורה מבריקה טריו של שלוש שחקניות עוצמתיות, שמהוות את הגרעין הרגשי של היצירה.

דקוטה ג'ונסון מתוך "הבת האפלה" | באדיבות סרטי יונייטד קינג

בהתאם לכך, כמה וכמה נקודות זכות עומדות בלב סרטה המיוחד של ג'ילנהול, שהתבססה ביצירתו על הרומן באותו השם מאת אלנה פרנטה. ראשית, הקאסט הנפלא בהובלתה של זוכת האוסקר לשחקנית הטובה ביותר אוליביה קולמן (המועדפת, האב ובטלוויזיה גם הכתר של נטפליקס), שמצליחה כבר מהתחלה להציג הופעה מסחררת. קולמן מוכיחה שוב כי היא מהשחקניות המחוננות והשנונות ביותר שפועלות כיום, והשנינות שלה היא זו שהופכת את דמות הגיבורה בגילומה לכל-כך עגולה.

כמו-כן, כבר בדקות הראשונות של הסרט, דמותה של לדה נראית בעברה בפלאשבקים, שם מגלמת אותה בצעירותה השחקנית ג'סי באקלי (צ'רנוביל, השיר של רוז). הפלאשבקים ביצירה מתגלים אט-אט כבעלי חשיבות בלתי-מבוטלת וניתן אף לומר כי העלילה נשענת עליהם רבות, על-מנת לקלף את זהותה של לדה. ראויה לציון גם דקוטה ג'ונסון, שמוכיחה כי היא מהשחקניות המסקרנות ביותר כיום ומייצרת אמפטיה ניכרת כלפי דמותה המסתורית.

גם מבחינת אווירה, עבודת של ג'ילנהול ייחודית למדי: שילוב בין מותחן-פסיכולוגי ששואב לסיטואציות קשות על הורות ומעלה שאלות מרתקות לגביהן, לצד עמדה חסרת-שיפוטיות ומלאת הכלה לנפשות הפועלות. כל זאת, במעטפת נינוחה ונעימה בלב-לבו של האי היווני, שמשמש ממש כדמות נוספת ביצירה. על כך ראויה להערכה הצלמת הצרפתייה הלן לובאר, שבין עבודותיה ניתן למצוא את הדרמה האמריקאית העצמאית אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד (Never Rarely Sometimes Always) וכן את האפוס הברזילאי החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו (The Invisible Life of Eurídice Gusmão).

לובאר מוכיחה כישרון רב, בעודה מבססת את רגשות הדמויות הנשיות בסרט באמצעות צילומי תקריב מהפנטים ועדינים בו-זמנית. את כישרונה מדגישה גם עבודתו של המלחין דיקון הינצ'ליף, שבין יצירותיו השונות בקולנוע ובטלוויזיה ניתן למצוא את הפסקולים שחיבר לכנופיית ברמינגהם, לוק וקר עד העצם. החל מהשנייה הראשונה, הוא מצליח ללכוד בדיוק נפלא את האווירה הייחודית המובעת גם בצילום.

גם הוא כאן. אד האריס מתוך "הבת האפלה" | באדיבות סרטי יונייטד קינג

לקראת סיום, חשוב להדגיש כי עלילת הסרט נעה בעיקר סביב דמותה של לדה, ומבוססת על היכרות פסיכולוגית לעיתים קשה לעיכול של עברה - דבר שרוב הזמן עובד לזכות היצירה ומייחד אותה. הודות לכך, הבת האפלה הוא מהיצירות הקולנועיות שהסיפור בהן מתמקד יותר בהבנת הדמות לפרטי פרטים, וכיצד הפעולות שעשתה בעברה משפיעות על ההווה שלה. עם זאת, לפעמים הסרט נשען קצת יותר מדי על הפלאשבקים שחוזרים על עצמם קצת יותר מדי.

בשורה התחתונה, השילוב בין הבימוי המבריק של ג'ילנהול לבין הקאסט הנשי המנצח, הוא זה שמרים את היצירה הזו לכמה רגעי פסגה בכל הנוגע למשחק. קולמן וג'ונסון מביעות את הדינמיקה המורכבת ביניהן במבטים בלבד, ללא מילים ובצורה נבונה הנוגעת בשלמות. כאמור, הקסם בבימוי של ג'ילנהול מתבטא ביכולתה להכניס אותנו לתוך סיטואציות מורכבות על יחסים בין הורים וילדים, מבלי להאכיל בכפית. אדרבה, עבודת הבימוי המבריקה יוצרת סרט מענג ולא מכביד יתר על המידה, שמעורר מיד עם סיומו תהיות על השאלות שעולות לאורכו.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.