"הבקתה" - ביקורת סרט
- רותם סופר
- 30 באפר׳ 2020
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 7 ביוני
"הבקתה" (The Lodge) הוא ככל הנראה סרט האימה המושלם לימי הקורונה והבידוד המגיעים אט-אט לקצם. אך שתי בעיות עיקריות מונעות ממנו לגעת בגדולה אמיתית.
אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.
הבעיה הראשונה: הוא דומה הרבה יותר מדי לסרטים אחרים בז'אנר, ובראשם "תורשתי" (Hereditary), אחריו הוא מתחקה למשל באירוע טרגי שמתרחש בתחילתו, בעיסוק בבית בובות וחיבורו לסממנים דתיים וראשי כתות או בנקודות נוספות שלא אוכל לחשוף בגלל ספוילרים. הדבר נדמה כטבעי מפני שהסרט הופץ בארה"ב על-ידי אולפני NEON, חברת הפקה והפצה עצמאית שחגגה לא מזמן שלוש שנים להיווסדה.
עם יצירות מקוריות וקטנות יותר ופחות – בהן "אני, טוניה", "קולוסאל" או "אינגריד נוסעת מערבה" – אין ספק כי NEON רוצה להיות A24 הבאה. מה שניכר כאן יותר מתמיד בניסיון של האולפן לקדם קולנוע ארטהאוס, אמנותי ללא ספק, שיצליח לשלב גם נגיעות מסחריות ונפוצות יותר. במובן זה, כאמור, "הבקתה" הוא פשוט התשובה של החברה ל"תורשתי" וניסיונה להגיע לגבהים בהם נגעה המתחרה עם אותו סרט ביכורים של ארי אסטר.
הבעיה השנייה היא שמותחן האימה הזה נגוע עמוק במגרעה שאפיינה את הסוגה הקולנועית הזו מימים ימימה: חוסר היגיון מזעזע של הדמויות. וכאן אנחנו מגיעים לעלילת הסרט: לאבא יש חברה חדשה. הוא לוקח אותה לבקתת נופש באמצע שום מקום עם שני ילדיו המתבגרים. אבל מה, לחברה המתוקה יש עבר מסתורי שקצת דפק לה את המוח והילדים שונאים אותה. מה אבא יעשה? יילך לשבוע וישאיר אותה לבד עם שני ילדיו כמובן. מי לעזאזל חשב שזה מתקבל על הדעת.
התשובה עונה לשמות ורוניקה פרנץ וסברין פיאלה האוסטרים – צמד במאי ותסריטאי הסרט (אותו כתבו בשיתוף עם סרג'יו קסקי). לפני חמש שנים, פרצו השניים לתודעה עם סרטם העלילתי הראשון "לילה טוב אמא", המספר על תאומים שאמם עברה ניתוח קוסמטי בפניה, אך מתחת לתחבושות העוטפות אותה לא בטוח שהיא באמת זו שמסתתרת. הסרט דובר הגרמנית זכה להצלחה ביקורתית מרשימה ואפילו כיכב בפסטיבל ונציה בקיץ 2014.
למרבה הצער, המקרה של "הבקתה" שונה ועקב המגיפה העולמית הוא הגיע בשבועות האחרונים ישירות לדיגיטל. כתוצאה מכך, הוא זוכה לפחות באזז ורעש ממה שהיה יכול לקבל אילו היא מופץ כרגיל, אך לא הכל שחור. כי מבין סרטי הבעתה והמורא הקיימים, מה יותר מתאים לצפייה ביתית בימים אלו מסרט שרובו מתרחש בבית אחד? זה משעשע אף יותר מפני שגם הדמויות בסרט צופות ב"היצור" של קרפנטר – מותחן-אימה על אנשים שתקועים בשממה ללא יכולת לברוח.
כך או אחרת, בסוף אהבתכם ל"הבקתה" תלויה ביכולתכם ונכונותכם לסלוח ולהבליג ליוצרים על שאיבת ההשראה החזקה מדי מיצירות אחרות וחוסר ההיגיון החוזר ושב של הנפשות הפועלות, שלפרקים באמת מציק נורא. לאחר שלקחתי יום כדי לעכל אותו, מה שבעיקר נשאר איתי ממנו הוא תחושת החרדה וחוסר השלווה הממשי שהרגשתי לרוב אורכו והופעתה הפנטסטית של ריילי קיאו ("אמריקן האני", "זה מגיע בלילה"), שלאט אבל בטוח סוללת לעצמה את הדרך לפסגה.
ככל הדמויות ביצירה הזו, היא נותנת ביטוי לאחד הרעיונות המרכזיים של הסרט – בחינת המוסר האנושי והיכן עוברים קווי הגבול בין מה שעוד איכשהו מקובל למה שמוקצה. "הבקתה" יכל להיות יותר מהודק, יותר נבון ואורגינלי מבחינת עלילתו הפשוטה והרבה יותר הגיוני, אבל בסופו של דבר הוא עובד בגדול כי הוא מעלה על נס ובוחן היטב את המרכיב ההומני, את עיקרון הנבואה שמגשימה את עצמה ואת הפתגם הידוע "סוף מעשה במחשבה תחילה" – למעשים שלנו יש השלכות.
דירוג סופי: 80 בקולנוע.
מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם אהבתם את הכתבה, נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️
תגובות