top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

15 שנה ל"רכבת לדארג'ילינג": הסרט הכי טוב של ווס אנדרסון, שאף אחד לא מדבר עליו

עודכן: לפני 8 שעות

שלושה אחים שלא נפגשו במשך שנה יוצאים למסע גילוי עצמי בהודו ב"רכבת לדארג'ילינג" – סרטו החמישי של וס אנדרסון, שמתגלה במהרה כהרפתקה צבעונית להפליא, מרגשת בעדינותה ומשעשעת עד מאוד.

אוון וילסון, ג'ייסון שוורצמן ואדריאן ברודי מתוך "רכבת לדארג'ילינג" | צילום: באדיבות Fox Searchlight Pictures
אוון וילסון, ג'ייסון שוורצמן ואדריאן ברודי מתוך "רכבת לדארג'ילינג" | צילום: באדיבות Fox Searchlight Pictures

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 


לצד "עמוק במים" (2004) ו"פשיעות קטנות" (1998), זוהי ככל הנראה עבודתו הקולנועית הכי פחות מוכרת של אנדרסון. סרט שקיומו קצת נשכח ונדחק הצדה עקב יצירות בולטות ומשפיעות יותר, בהן "משפחת טננבאום", "ממלכת אור הירח" וכמובן "מלון גרנד בודפשט". אבל אם תשאלו אותי, מדובר באחת מפסגות היצירה של הבמאי הייחודי.


כן, אני יודע, זאת הצהרה כבדה ומחייבת שדורשת הסברים. הרי "רכבת לדארג'ילינג" לא ממש זכה בפרסים חשובים, תהילתו לא מתקרבת לזו של מתחריו וגם עיסוקו המרכזי ביחסי משפחה ובין איש לאחיו, לא מהווה קרקע חדשה עבור אנדרסון. ובכל זאת, קיים בו קסם שעיקרו במינימליזם שלו, באותנטיות הוויזואלית והרעיונית שבו ובבחינתו גם את השפעת המציאות על חייו של היוצר ואולי גם הצופה – במילים אחרות, בהיותו אישי וממוקד.


כך למשל, בשונה מרוב סרטיו של אנדרסון ובדומה ל"המירוץ לצמרת של מקס פישר" (סרט נוסף שלו שראוי ליותר הערכה), "רכבת לדארג'ילינג" לא עוקב אחר מספר רב של נפשות פועלות ומתמקד בשלוש בלבד. הפעם אלו הם פרנסיס (אוון וילסון), פיטר (אדריאן ברודי) וג'ק (ג'ייסון שוורצמן), שלושת האחים. הבחירה הזו מאפשרת לאנדרסון לאפיין טוב יותר את עולמם הפנימי וסיפורם הפרטי, מעניקה להם יותר עומק וכתוצאה מכך – גם מאפשרת אמפתיה יותר חזקה.

מעשה בשלושה אחים. מתוך "רכבת לדארג'ילינג" | צילום: באדיבות Fox Searchlight Pictures
מעשה בשלושה אחים. מתוך "רכבת לדארג'ילינג" | צילום: באדיבות Fox Searchlight Pictures

לכך מצטרפת עבודת הצילום המוקפדת כתמיד – פריימים מאורגנים ומסודרים, ששואפים למצוא שלווה ורוגע בעולם כאוטי. העיצוב הוויזואלי וההשקעה המקסימלית בתפאורות ובאביזרים – מפרטי הלבוש הססגוניים ועד הציורים הקטנים בקרונות הרכבת – מעוררת הערצה לא פחות. עמם הולכת יד ביד גם יכולתו של אנדרסון לדון בנושאים כבדים, קשים, לפעמים אף מורבידיים ופוסט-טראומטיים, אך להציגם תוך מבט נבון, מפויס ומחויך על החיים. גישה שמבעד למעטה הציני והעוקצני מנסה למצוא את הטוב בכל דבר.


ובתוך כל זה, ניצבים להם שלושה אחים שאיבדו את אביהם ואמם קצת התפלפה. שלושה אחים שמנסים לגלות איש את רעהו מחדש, על אדמה זרה, הרחק מאיזור הנוחות שלהם. שלושה אחים עם רצונות אחרים, שגדלו להיות אנשים שונים, בעלי אופי שונה ותחומי עניין מגוונים. שלוש זהויות נפרדות שכוחו של הסיפור אצור בניסיונם ובמידת יכולתם להפוך למקשה אחת.

זהו כמובן אתגר לא פשוט, שניתן להשליכו אף מהפרטי לציבורי ובכך להוסיף רובד נוסף לגדולתו של "רכבת לדארג'ילינג", שגם קרוב לשלוש-עשרה שנים אחרי צאתו מתגלה כרלוונטי מאי-פעם. כי אחדות יכולה להיות גם בין הפרט למשנהו וגם לאומית, בין קבוצות בעלות אמונות וערכים שונים. "אני רוצה שנחזור להיות אחים, כמו שנהגנו להיות", אומר פרנסיס בתחילת הסרט, קצת לפני שהחוויה של השלושה יוצאת לדרך. המשפט הקטן הזה נאמר בצורה כמעט אגבית, יש שיאמרו אף נשכחת, אבל בדיוק כמו הסרט בו הוא נמצא – הוא טומן בחובו עולם ומלואו.

 

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.

bottom of page