- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
"סוספיריה" הוא סרט חסר-פשרות. אם תבחרו לצפות בו לאחר קריאת השורות הבאות, אני חייב להזהיר ולומר שיכול מאוד להיות שלא תאהבו אותו. הוא מבקש מכם לפרש אותו לא רק במובן הגלוי, כי אם גם בסמלי, המרומז והתקופתי – וזה אתגר לא פשוט בכלל.
לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!
בכל הנוגע לאימה, הדבר שהכי מפחיד אותי הוא מכשפות. כן-כן, אולי זה נשמע מצחיק, אבל חוץ מאימה קוסמית (פחד מהלא-נודע) – אותה ביסס היטב אחד הסופרים המובילים בז'אנר במאה ה-20, הווארד פיליפס לאבקראפט – אין דבר שמפחיד אותי יותר ממכשפות (כשהסרטים עליהן עשויים היטב כמובן).
פעם ניסיתי להסביר לאחים שלי על זה, על הפחד ממכשפות. אני חושב שהוא נובע בעיקר מפני שפעם אנשים באמת האמינו בקיומן, ביכולת שלהן להטיל קללות, לתקשר עם השטן, לשמור על צעירותן על-ידי מעשי זוועה כאלה ואחרים, לא משנה – הנקודה היא שבימי הרנסאנס רווחה האמונה כי מכשפות באמת קיימות. כתוצאה מכך, היו מקרים רבים של "ציד מכשפות" (ביטוי שכיום הושרש בשפה במשמעות מטאפורית), שהובילו לבין 35,000 ל-100,000 רציחות. לפי ההערכות, 200 אלף "מכשפות" עונו, נשרפו או נתלו מסוף המאה ה-15 ועד סוף ה-18. זה מזעזע.
סרטי אימה שלוקחים את האלמנטים האלו – ומציגים את מה שפעם אנשים האמינו בו בצורה כמה שיותר ריאליסטית – מפחידים למדי כי הם גורמים לדבר שהייתה בו אמונה בעולם האמיתי, אכן להיראות מציאותי.
כך למשל "המכשפה" משתמש בהיסטוריה, בשמועות הנוראיות שהיו אז על מכשפות, ויוצר באמצעותן יצירה מצמררת ועוכרת-שלווה. "פרויקט המכשפה מבלייר" אף פעם לא מראה לנו את האיום, רוצה שנפעיל את הדמיון האישי שלנו ונפחד בזכותו; ואפילו סרט נישתי כמו "המכשפות מהיער" (Witching & Bitching), שהזדמן לי לראות במסגרת פסטיבל אוטופיה לפני ארבע שנים, מתבסס על מנהגים פגאניים עתיקים כדי להצחיק, אבל גם להטיל מורא.
ואז יש את "סוספיריה" החדש של לוקה גואדנינו. "סוספיריה" מחולק לשש מערכות ואפילוג, והוא נפתח כמו אחד מהסיפורים החשובים האלו שלמדתם אז בשיעור ספרות ולא בדיוק ידעתם אם להירדם על התיק או על היד, כי זה יעצור את הדם והיד תירדם ואתם תנערו אותה כדי להחזיר את זרימת הדם ובטעות תפגעו במי שישבה אז לידכם ואז היא לעולם לא תרצה לצאת אתכם (סליחה, דנה).
בכל אופן, בברלין של שנת 1977, "סוספיריה" מתחיל עם הגעתה של פטרישיה (קלואי גרייס מורץ, "קיק-אס") אל הפסיכולוג שלה. בסצנת פתיחה נפלאה, מוקפדת ומנבאת-רעות, היא מספרת לו שלהקת המחול שלה מנוהלת בידי מכשפות ושאין לה אפשרות לעזוב או לברוח מפניהן. הפסיכולוג חושב שהיא הוזה, היא עוזבת בפאניקה ואז יש מעבר לפתיח יפהפה, שהקשר של האירועים המתוארים בו, לא מאוד מובן בשלב זה.
הסיפור המרכזי מתחיל עם הגעתה של סוזי (דקוטה ג'ונסון) אל אותה הלהקה ומשם מדובר בחוויה קולנועית שונה ובעלת אווירה ריאליסטית, קודרת נורא (אור השמש לא מוצג אפילו פעם אחת) ואפילו אומר מהפנטת. במהלך 152 דקותיה הארוכות (וכן זה לעיתים מורגש), לא יכולתי להוריד את העיניים מהמסך. אם ב"קרא לי בשמך" גואדנינו יצר בקפידה אווירה צבעונית של גן-עדן פנטסטי, כאן מדובר בהפך הגמור – שחור, מטריד, מסויט, אך עדיין ממכר. כמו לקבל הצצה בלעדית למשהו שאסור לנו לראות.
עם זאת, הסרט לא חף מפגמים: אורכו לפעמים מורגש – ובמקומות מסוימים בהחלט ניכר כי ניתן היה לקצרו. כמו-כן, ואני לא מאמין שאני אומר את זה, יש בעיה עם הפסקול של תום יורק (סולן להקת "רדיוהד") – לפעמים הוא רגוע מדי, נינוח מדי. זאת אומרת, לפי התפיסה שלי, סרט אימה אמור להיות אחיד לחלוטין בטון שלו – האווירה היא הכל. במקרה הזה, הפסקול של יורק לעיתים יוצר אווירה שלווה מדי, לפרקים אפילו רומנטית – מה שפוגע ביכולת של הסרט להפחיד.
בהתאם לכך, מעניין לעמוד על ההבדלים בקטלוג הסרט לז'אנר מסוים באתרי קולנוע שונים. ב-IMDb למשל, ההגדרה הראשונה שלו היא כ"פנטזיה" ורק אז "אימה", ב-Wikipedia כתוב "אימה על-טבעית" וב-Fandango מצטרף לתיאור גם "מותחן". אלו ז'אנרים שעשויים לפעמים להיות חופפים, אבל נראה כי יש בעיה בהגדרת הסרט לסוגה אחת ספציפית.
כאמור, עבורי זו תוצאה ישירה של הפסקול של יורק. כידוע, למוזיקה יש השפעה פסיכולוגית עצומה עלינו, במיוחד באימה. הפסקול הפעם, אם במכוון או לאו, מעניק לסרט נופך דמיוני, אפילו קצת טריפי ולכן פוגע באווירה המציאותית שלו. יחד עם האורך חסר הפשרות, הבחירה הזו פוגעת במימד האימתני של הסרט ויוצרת מעין נדבך אשלייתי, ורדרד, אולי כזה שרוצה להראות כמה טוב העולם יכל להיות, אך כמה הוא אפל הוא עמוק בפנים.
את הסרט כתב דיוויד קאיגניך, האיש מאחורי סדרת האימה המעולה The Terror, אחת הסדרות הטובות של השנה שלמרבה הצער לא שודרה בארץ (התסריט הבא שלו הוא לרימייק של "בית כברות לחיות"). תסריטו מבוסס על זה של "סוספיריה" המקורי משנת 1977, של דאריו ארג'נטו ודריה ניקולודי. במאי הסרט גואדנינו, תיאר את סרטו כמחווה לאותו סרט קאלט ואמר כי הוא בעיקר רצה ליצור את אותה התחושה שהמקור מקנה, מבלי לשחזר אותו אחד לאחד. זה ניכר בעיקר בהבדלים בצבעי הצילום – הגרסה של גואדנינו קודרת בעוד של ארג'נטו משתמשת רבות בצבעים וגם העלילה ואיזורי ההתרחשות שונים (שמות הדמויות נותרו זהים ברובם).
"סוספיריה" הוא סרט חסר-פשרות. ואם תבחרו ללכת אליו לאחר קריאת הביקורת הזו אני חייב להזהיר ולומר שיכול מאוד להיות שלא תאהבו אותו. הוא דורש המון: סבלנות, ריכוז, התעמקות. הוא מבקש מכם לפרש אותו לא רק במובן הגלוי, כי אם גם בסמלי, המרומז והתקופתי – בלי להרוס, הסרט מתקשר גם לשואה, למלחמת העולם השנייה, לרוע הטמון באדם ולעצימת עיניים והליכה עיוורת אחר מנהיגים. אלו נושאים כבדים ורציניים וכזו היא גם היצירה בה הם נמצאים. האימה שבו היא לפעמים גופנית, ברוטלית וקשה ובפעמים אחרות פסיכולוגית ואף מעוררת-מחשבה.
רגע לפני סיום הביקורת הארוכה מתמיד הפעם, חשוב לציין – דקוטה ג'ונסון הופכת לאט-לאט לשחקנית מצוינת (מי ייתן והיום בו נשכח שהיא בכלל כיכבה בטרילוגיית "חמישים גוונים" יגיע במהרה) וגם טילדה סווינטון, כהרגלה, פנומנלית (איכשהו היא גילמה כאן פאקינג שלוש דמויות, ביניהן זו של הפסיכולוג). השחקנית הצעירה מיה גות' ("אוורסט") נפלאה גם היא בתפקיד המפתח שלה ובכלל – המשחק נהדר.
"וואו, זה היה חתיכת סרט", הייתה המחשבה הראשונה שלי בסיומו ועכשיו, אחרי כתיבת שורות אלו והעלאת הגיגיי על הכתוב, המחשבה הזו התעצבה והפכה ל"וואו, כמה בא לי לצפות בו שוב". כי הסרט הזה, כמו "קרא לי בשמך" השונה ממנו בתכלית, הוא קודם כל חוויה. חוויה מוזרה, קשה, הזויה, אפילו סיזיפית, אבל כזו שרק המדיום הקולנועי יכול להעניק.
דירוג סופי: 80 בקולנוע.
אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.