"צעירה מבטיחה" - ביקורת סרט

כל אחת ואחד צריכים לראות את "צעירה מבטיחה". הוא הועמד השבוע לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, אבל חשוב מכך – הוא איזו הכלאה מסוג מותחן קומדיה-שחורה, רומנטית (או אנטי-רומנטית), סאטירית ובועטת.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

קארי מוליגן ("דרייב", "גטסבי הגדול"), שמועמדת לפרס השחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב"צעירה מבטיחה", מגלמת את קסי, בחורה צעירה שרדופה על-ידי טרגדיה בעברה ויוצאת למסע נקמה באחראיים לו. היא מתחילה כגיבורה נוקשה, מרוחקת ומאיימת מכל הסיבות הנכונות, ואט-אט מתרככת וחושפת צדדים נוספים וחמימים באישיותה המורכבת.

המסע שהיא עוברת סוחף ומטלטל וכולל כמה רגעי שיא קומיים, דרמטיים וקיצוניים, חלקם מצחיקים ומתוקים כשם שאחרים כואבים נורא, קשים ואף מייאשים. כל כולו עטוף בעטיפה נוצצת של ממתקים במשלוחי-מנות שתמיד היו הולכים בכיתה דווקא לילד ההוא בכיתה שלא השקיע, אבל בתוכו מסתבר שזה בעצם השוקולד המעפן עם החמאת-בוטנים שאף אחד לא באמת רוצה. דימויים בנאליים בצד, זאת אומרת, הצילום הסטייליסטי ומנקר העיניים מחפה על העולם המגעיל שנחשף לנגד עינינו.

אני לא רוצה לחשוף עוד על הסיפור, אבל אגיד שהוא מאוד רלוונטי לרוח התקופה, גם אם מצער שאין בו מעט יותר תקווה. מעט יותר אמונה באנושות ובכלל זה במין הגברי. כי לצערי זאת בעיה, סרטים כאלה שמציגים את כל הגברים כחארות. זה לא רק חוסר ההתכתבות עם המציאות והקיצוניות שבדבר, זה גם המסר המדכא והמבט הקודר לעתיד. אבל אולי זה לא ממקומי בכלל להגיד את זה, אולי הפעם ההפרזה הזו, מציקה ומעציבה ככל שתהיה, היא הפעם כן במקום.

אולי האיכויות הסאטיריות המדויקות שטמונות ביצירה הזו, סרט הביכורים של הבמאית-תסריטאית המועמדת לאוסקר אמרלד פנל, דווקא מתאימות ומצדיקות את מצבי הקיצון. הולכות בכוונה על גם על הסגנון ההיפר-ריאליסטי המוגזם כדי לזעזע, לעורר מחשבה, להפנט וכן – גם לסחוף בגדול. ברגע אחד שיר פופ של פריס הילטון בבית מרקחת וברגע אחר סצנת עימות עם אלפרד מולינה (בתפקיד משנה קטן ונפלא).

קארי מוליגן מתוך "צעירה מבטיחה" | צילום: באדיבות קולנוע לב

נדמה לי שרבים יכעסו על הסרט הזה, דווקא בגלל מה שהוא יגרום להם להרגיש והעוצמות בהן זה יקרה. דווקא מפני שהוא יוצר את ההזדהות הכל-כך חשובה הזו עם הגיבורה, מכניס אותנו היטב לראש שלה ובסוף מרסק ללא-רחמים. דווקא בגלל שהוא הולך למקומות שאנחנו לא מצפים ומהתל בנו מהתחלה בחוכמתו, ביופיו המהפנט וכן, לטובה ולרעה, גם בקיצוניותו השבה וחוזרת.

יש שני מהלכי עלילה קריטיים שפוגמים בו לטעמי, ויכלו להתחלף בקו יותר אופטימי ומחושב ופחות ציני ומלאכותי-משהו, אבל ניחא. כי בסופו של דבר, הסרט הזה תפס אותי בענק. גרם לי לא פעם לתחושות רעות, מבאסות, לא הלך בכיוונים שקיוויתי ורציתי, אבל זה בדיוק הקטע. הוא גרם לי להרגיש הרבה. הרבה מאוד.

קולנוע לא חייב לגרום לנו ללכת הביתה עם חיוך (או בימים אלו לקום מהספה עם אחד). לפעמים גם טוב שהוא יכניס לנו איזו כאפה. אף אחד, נראה לי, לא אוהב לקבל כאפות, אבל בקולנוע נדמה לי שהרבה פעמים זה עדיף על עוד יצירה שתעשה לנו קצת קיצי ונעים בגב ותישכח. כשהנושא כל-כך בוער, אקטואלי ומטופל בכאלו איכויות אסתטיות ותמטיות – ואולי יהיה שווה להקדיש עוד פוסט עם ספוילרים בנושא – אז בכלל.

דירוג סופי: 80 בקולנוע.

נ.ב.

תנו לקארי מוליגן את האוסקר לשחקנית הראשית הטובה ביותר השנה. היא הרוויחה אותו ביושר.

---

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.