"אמא קטנה" - ביקורת סרט: בחזרה לעתיד, מאחוריך

סרטה החדש של הקולנוענית הצרפתייה סלין סיאמה ("דיוקן של נערה עולה באש"), הוא דרמה קטנה עם קונספט מתוק והרבה לב. חבל רק שהוא לוקה בבחירות בימוי חסרות-מעוף והיצמדות למינימליזם מכביד. "אמא קטנה", ביקורת.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!

הייתם רוצים לפגוש את ההורים שלכם כשהם היו בני שמונה? בגדול, כמובן שהייתי רוצה, אבל אם היו מחזירים אותי לחיפה או לפתח-תקווה של תחילת שנות ה-70, כנראה שהייתי עוזב הכל מהר מאוד ויוצא להסתובב בעיר. כי כמובן, לראות את סבא וסבתא שלי כזוג צעיר יכול להיות מדהים, אבל באוטובוס אחד אני מגיע להופעה של "כוורת" בתחילת דרכה - וזה כבר באמת מרגש. למרבה המזל, נלי (התגלית ג'וזפין סאנס בהופעה רגישה), הלוא היא גיבורת הסרט הצרפתי החדש אמא קטנה (Petite Maman), היא ילדה עם אינטליגנציה רגשית יותר מפותחת משלי.

כילדה בת שמונה היא נאצלת לעבור המון כבר בתחילת הסיפור: סבתה הולכת לעולמה, והסרט נפתח עם אמה מריון (נינה מוריס) ועמה בעודן מפנות את חדרה של הסבתא בבית האבות. אם לא די בכך, זמן קצר לאחר מכן, האם עוזבת את התא המשפחתי מבלי לשוב ומותירה את נלי עם אביה. כשנלי יוצאת לשוטט ביערות הפסטורליים המקיפים את ביתה הישן של סבתה, היא נתקלת לפתע בילדה בת גילה (גבריאלה סאנס, אחותה התאומה של ג'וזפין במציאות), שנקראת בשם של אמה מריון. השתיים מתחברות בחברות נפש, מלמדות האחת את השנייה על העבר והעתיד, ומתמודדות בגבורה עם זמניותו של הקשר ועם פער הזמנים שלא יוכל להיסגר. סוג של טוויסט על סרטי מסע בזמן.

שחקניות קטנות ומצוינות. מתוך "אמא קטנה" | באדיבות Red Cape

כבר מהתחלה, ניכר כי אמא קטנה נעשה עם המון רגש ונשמה. הבמאית סלין סיאמה, שסרטיה תמיד מתמקדים בחברויות נשיות (דיוקן של נערה עולה באש, חבצלות מים), מספרת סיפור בין-דורי על קשר רגשי ומיסטי ועל החיבור המיוחד בין אימהות ובנות. בדומה לגיבורות שלו, הסרט נשאר נאיבי ונעים אך גם לא מפחד להיות עצוב ולשאול שאלות כואבות. אחד הרגעים היפים בו מתרחש כששתי הילדות שוכבות על המיטה ומריון שואלת את נלי שאלות על עתידה, מנסה להבין מדוע מריון הבוגרת עזבה את הבית. בכלל, הכימיה בין השתיים מדהימה ומסקרן לתהות לאן ימשיכו אחרי עבודתן הנוכחית המשותפת.

אמנם לא מדובר בסרט ילדים במובן קלאסי, אבל אני בהחלט יכול לדמיין בנות בגיל מעט מבוגר יותר מהגיבורות (וגם בגילאים מאוחרים הרבה יותר) מגלות את הסרט ומתאהבות בו. באופן אישי, הדרמה האנושית הזו הצליחה אט-אט להמיס גם את חומות הציניות שלי ולתפוס אותי לקראת הסוף (הסרט בן 72 דקות בלבד, ורק על כך הוא ראוי להערכה). אך למרות הכל, משהו בו לא עבד עבורי עד הסוף, ואת האחריות לכך אני תולה דווקא בבחירות הבימוי של סיאמה.

בשביל סיפור קסום כל-כך, תמוה שסיאמה בוחרת שוב ושוב במבע קולנוע יבש וחסר-קסם: לונג שוטים (צילום מרחוק) סטנדרטיים, סטטיים וארוכים-ארוכים, מלווים בשקט כבד, שמייצרים תחושה כי הסרט עומד במקום, מסרב להראות סימן אנרגיה או חיים. כך גם בבימוי השחקנים – אמא קטנה אמנם עוסק בדמויות אמוציונליות שמחוברות לרגשות שלהן, אבל נדמה שהנחיות הבימוי שניתנו להן היו "תדחפו את הרגשות האלה עמוק-עמוק פנימה שחלילה לא יצוצו".

לפגוש את אמא בצעירותה. מתוך "אמא קטנה" | באדיבות Red Cape

כמו-כן, החום של הגיבורות ויחסי האהבה בין כלל הדמויות בסרט מעוקרים לאור בחירות הבימוי הקרות והמנוכרות. מה שאולי עבד יפה בנערה עולה באש (בעירבון מוגבל, אבל זה כבר נושא אחר), דרמה ריאליסטית איטית על נשים בוגרות שמתכחשות למיניותן, לא עובד בסיפור פנטזיה חמוד על ילדות קטנות עם תפיסת עולם תמימה וחמימה בהרבה. במובן מסוים, התחושה שנחרטה בי היא שסיאמה מחבלת בסרט שלה עצמה, חותרת כנגד קסמו שלו. למען הגילוי הנאות: אודה כי מראש אינני חובב גדול של קולנוע מינימליסטי, ועם זאת, לא חסרות דרכים מרתקות לביים קולנוע כזה. רק בחודש שעבר, הנה אנחנו הוכיח היטב כיצד ניתן לייצר הרבה ממעט.

גם סיאמה מדגימה פה ושם שכשהיא רוצה היא לגמרי יכולה: סצנה מתוקה במיוחד בה נלי מאכילה את אמה בזמן נסיעה, עובדת בעיקר בזכות קומפוזיציה ייחודית; ובסצנה אחרת בה הבנות שטות בנהר, היצירה פתאום מתעורר לחיים, עם פסקול סינטיסייזרי מהמם שכמעט אילץ אותי לפתוח שהאזאם באמצע ההקרנה, ועריכה קצבית שעוררה פתאום אנרגיות וחיים בסרט. חבל רק שסיאמה לא השכילה לגשת גם לשאר יצירתה בגישה דומה - כי עם כאלו חומרים יפים, זה היה הופך אותו לקולנוע גדול באמת.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.