

15 בדצמ׳ 2024


11 בדצמ׳ 2024
עודכן: 3 בפבר׳ 2024
קודם כל, בואו ניקח רגע נשימה, כי כן – גם אחד מגדולי הבמאים הפועלים כיום עשוי לפשל ואפשר לומר את זה. הוא לא אלוהים. עם זאת, יצירה קולנועית חדשה של טרנטינו היא תמיד אירוע חגיגי ומעורר תיאבון – זה קורה מדי כמה שנים, תמיד עם שמות גדולים, טביעת יד בלעדית והבטחה לסטייל ייחודי ומתפרץ. על הנייר, כל אלו כאן גם הפעם, אבל בתכל'ס: המרכיבים הללו לא מתלכדים הפעם לכדי יצירה שלמה ומגובשת.
הסיפור נפתח עם ריק דלטון (דיקפריו), שחקן שזכה להכרה ואהדה בימי הזוהר של הוליווד הקלאסית ומנסה למצוא את מקומו כשאותה תקופה מתפוגגת ולכן גם מעמדו בתעשייה. חברו הטוב ביותר הוא הכפיל שלו, קליף בות' (פיט), שנמצא שם תמיד בשבילו ודואג לכל צרכיו. קו העלילה השני, חולף בקצרה וכמעט כלאחר יד על קורותיה של שרון טייט (מרגו רובי) וימיה כשחקנית צעירה בלוס אנג'לס.
אלו שני קווי העלילה העיקריים של הסרט הזה, והם מתנהלים יותר כאסופת זכרונות (בהתאם לכותרת "היו זמנים") מאשר כיצירה קולנועית אחת קוהרנטית, בעלת התחלה, אמצע וסוף. יש שיגידו שהבעיה היא בנרטיב ובחלוקה סיפורית משונה, לטעמי זאת טענה די ריקה: א. כי מי שמכירים את היוצר יודעים שאף פעם הוא לא דוגל בשיטת סיפור לינארית. ב. מפני שמכל סרטיו, זהו באמת, בחיי (נשבע) כנראה הלינארי ביותר. אין פה שום מורכבות סיפורית יוצאת דופן או סיבה להסתבך.
הבעיה העיקרית עבורי היא בעריכה (או מדויק לומר בהיעדרה), חוסר קצב, הימרחויות מיותרות ותסריט פשוט לא-משהו. כן, טרנטינו כתב תסריט לא-משהו. כלומר, ברובד העמוק, יש בו רעיונות יפים ומרתקים: על ייחודו של המדיום הקולנועי וכוחו בהעברת סיפור, על האומץ שדרוש כדי להיות אמן, על האמנים שפועלים בצללים ואנו לפעמים בכלל אף פעם לא שומעים עליהם או על מציאת מקומך והגשמה עצמית גם כשעברת את השיא והמשך הדרך נדמה מעורפל מתמיד.
אולם ביסודו, באופן הבסיסי ביותר בו סיפור אמור לעבוד, באופן אירוני "היו זמנים בהוליווד" לא לגמרי שם. מחד, יש בו סצנות יפהפיות, רגעים חזקים, מהפנטים ומלהיבים ומערכה אחרונה שהיא הדובדבן על הקצפת שבעשייתו הקולנועית של היוצר המסוגנן. מאידך, יש בו מחסור בדיאלוגים השנונים שהפכו לסימן ההיכר של טרנטינו וחלקים נמרחים, ארוכים ומייגעים, שנמשכים זמן רב אחרי שהפואנטה כבר הובנה. לא רק שהם לא תורמים במאומה, אלא הם גם הצליחו להרדים מישהי שישבה לידי ונחירותיה הפכו בעל-כורחן לחלק מהפסקול העשיר גם כך.
יש שיאמרו: "זו בדיוק האמנות!", "איטיות זה קול!" או עוד דברים בסגנון. אני מצדי, לא אוהב איטיות אם אין לה מטרה, אם היא לא משרתת יעד גדול יותר וכמובן אם המסר כבר נקלט – וזה בדיוק המצב כאן. מבחינה זו, הסרט מזכיר את "מידות רעות" של פול תומאס אנדרסון ואף נדמה כשילוב בינו לבין "יחי הקיסר" של האחים כהן. כמו הראשון, עבודתו החדשה של טרנטינו מציגה דמויות שדורכות במקום וזמן שכמו עצר מלכת על ימים שהיו ואינם עוד. כמעט. כלום. לא. קורה. בסרט. הזה. כמעט כלום.
את האשמה העיקרית על כך ניתן להטיח בראשו של הבמאי, אבל לא פחות מכך זהו גם מחדל גם של העורך עמו הוא עובד. בשלב זה בקריירה שלו, אני כבר די בטוח שטרנטינו מאוהב בעצמו וסובל מנרקיסיזם קשה. גם "שמונת השנואים" היה ארוך מדי ואפילו את "ג'אנגו ללא מעצורים" ניתן היה לקצר. הבעיה היא שאין מישהו שיכול לעמוד מול היוצר הדגול ולהגיד לו "לא! את זה תעיף!" ומי שעשתה זאת פעם, העורכת המנוחה סאלי מנקי, למרבה הצער כבר לא עמנו.
היא הוחלפה בפרד רסקין, עורך שנדמה לי כטכני בלבד – בלי חזון או סגנון ספציפי וברור משלו. הוא אמנם ערך את שני סרטיו הקודמים של טרנטינו, אך לצדם ניתן למצוא בעבודותיו גם את שני סרטי "שומרי הגלקסיה" ו"מהיר ועצבני 3" ושני המשכיו. מצטער, אבל זה לא נראה כמו עורך שיודע מה הוא עושה, אלא כזה שקופץ מהמסחרי אל האמנותי ולא באמת שולט בתחום אחד. עורך כזה לא יכול לעמוד מול טרנטינו ולצעוק עליו "היי פסיכי, אם תוריד 40 דקות מפה תהיה לך פאקינג יצירת מופת!!" וזה אכן לא קרה.
התוצאה היא סרט ממש לא-מי-יודע-מה, אבל המזל הוא שדיקפריו ופיט כאלו שחקנים חד-פעמיים שרק לראות אותם ביחד לראשונה על המסך, אלו רגעים בלתי נשכחים. טובים השניים מן האחד מוכיחים הצמד-חמד הזה בעודם מחפים על אוזלת היד של הבמאי-תסריטאי ועורכו הגנרי. פיט מבריק באחד התפקידים הגדולים בקריירה האדירה שלו. דיקפריו ענק ונע על הגבול בין המרגש והנוגע למטורף וחסר המעצורים וכשהם יחד – אפילו רק לראות אותם צופים בטלוויזיה ומשוחחים להם – זה תענוג קולנועי כביר.
תוסיפו לכך את המערכה האחרונה – עליה כמובן לא ארחיב כי ספוילרים – ואליה את הרעיונות והמסרים שלמרות הכל מצליחים להבליח מבעד לאורך המעייף, המריחות המציקות ובזבוז הזמן המשווע ותקבלו סרט שההתמודדות עמו תלויה יותר מתמיד במה אתם מחפשים בקולנוע שלכם.
עם כל אהבתי לטרנטינו, לא אעשה שקר בנפשי ואומר שזה היה טירוף או הברקה יוצאת דופן, אפשר להבין מהביקורת שזה רחוק מלהיות המצב. אבל בשביל הרגעים הגדולים, בשביל הניצוצות הטרנטינואיים המסורתיים שמגיחים ובעיקר בשביל פיט ודיקפריו, שניים מגדולי הכוכבים ההוליוודים בדורנו שיזכרו לשנים רבות – בשבילם בסופו של דבר כדאי לראות את "היו זמנים בהוליווד".
ומי יודע: אולי יום אחד, כשגם הם יהיו לאחר שיאם, גם עליהם יעשו סרט. יצירה יפה על הוליווד של ימינו, שבעוד עשרות שנים נוכל להסתכל עליה בערגה ולהגיד שאנחנו חיינו בה וזכינו לראות את כל מעלליהם של דיקפריו ופיט במו עינינו. זכינו לקחת חלק בתקופה שהייתה, ואיננה עוד.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.
Comments