- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
הוא אמנם שם בחזיתו את העיסוק הפוליטי, אבל סרטו החדש של ערן קולירין הוא קודם כל דרמה הומנית ומקסימה, הטומנת בחובה שלל דמויות נהדרות שלא נראו מאז "ביקור התזמורת" - וכדאי וראוי לתת לו הזדמנות. "ויהי בוקר", ביקורת.
לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!
סמי (זוכה פרס האופיר אלכס בכרי), ישראלי-ערבי המתגורר בירושלים, מגיע לביקור עם משפחתו בכפר הפלסטיני בו גדל לכבוד חתונת אחיו. בסוף הערב הוא מגלה שצה"ל חסם את הכניסה והיציאה מהכפר בשל קיומו של מבצע באזור, וכי למעשה הוא תקוע בכפר. הסגר הכפוי מוביל אותו לגלות דברים חדשים על האנשים שהרכיבו את חייו הישנים ועל עצמו, להתמודד עם הבעיות בנישואיו לאשתו מירה (ג'ונא סולימאן, זוכת אופיר גם היא) ולהוביל מחאה ספונטנית כנגד הצבא.
אם אתם קוראים את התקציר של ויהי בוקר ואומרים לעצמכם "די נו מה, עוד סרט ישראלי על הכיבוש? לא נמאס כבר?" או שאולי ראיתם כותרות על התבטאות כזו או אחרת של אחד השחקנים ונרתעתם, אז עקרונית אתם צודקים ולגמרי נמאס. אבל אל תתנו לסיבות אלו לגרום לכם לפספס את הסרט, כי יצירתו החדשה של ערן קולירין (ביקור התזמורת, מעבר להרים ולגבעות) - זוכת 7 פרסי אופיר כולל פרס הסרט הטוב ביותר - היא דרמה אנושית מקסימה, שמדגימה שאפשר גם אחרת.
כיאה לסייד קשוע (עבודה ערבית, ערבים רוקדים), שהסרט מבוסס על ספרו באותו השם: כן, ויהי בוקר קודם כל מגדיר את עצמו כפוליטי, והפוליטיקה שהוא מציג גם לא תעבור חלק בגרון לחלק גדול מהקהל. היא נמצאת שם מההתחלה ועד הסוף, גם בתמות עדינות וחכמות יותר ששזורות במהלך הסרט – קבוצת יונים שהדמויות מנסות לגרום להן לעוף ללא הצלחה; וגם ברגעים פרובוקטיביים-משהו שהוציאו קריאות תדהמה-עצבנות מהקהל, כאלו שגם בהחלט ניתן לתהות לגבי נחיצותם. אבל הפוליטיקה שלו היא די שגרתית בסופו של דבר: המדכאים לפיה הם אותם המדכאים והמדוכאים הם אותם מדוכאים. את המסר תוכלו לנחש כבר מהטריילר. אבל זה העניין, זה לא באמת העניין כאן.
כי אמנם הסרט מצהיר על עצמו כטקסט פוליטי, אבל זהו קודם כל סיפור אנושי על חיפוש זהות, כמיהה לייעוד והתמודדות עם חייך התקועים והאפורים. בין שמדובר בדמותו של עזיז (סאמר בשאראת המתוק במיוחד), אחיו של סמי שמפחד מקרבה אינטימית עם אשתו הטרייה; או בין שזהו עבד (איהאב אליאס סלאמי, זוכה אופיר אף הוא), שהוא ללא ספק האיש הכי דורש-חיבוק בו נתקלתי כבר תקופה ופשוט גונב את ההצגה - הנפשות הפועלות כאן שונות ומגוונות.
סמי עצמו מתחיל את הסרט כפוץ מרוחק משהו מסיים אותו כפוץ מרוחק משהו, אבל גלוי-לב, ובעיקר פותח ומחזק את האנשים שמסביבו. הפוליטיקה והסגר הכפוי משמשים דה-פקטו רק כרקע ואירוע מחולל לשיחות נפש, התפתחויות רגשיות ואפילו רגעים מצחיקים בקול. הדמויות לומדות להכיר מחדש את מי שהכירו כל החיים והדינמיקה בכפר כיפית ומהנה גם בלי קשר לנסיבות שהובילו את הנוכחים להיתקע יחד. אם להגדיר זאת במונחים אמריקאיים - פחות ספייק לי, יותר בארי ג'נקינס (אור ירח).
המצב בכפר גם מקבל מאוד מהר אופי אוניברסלי – הוא עדיין מתחרש על רקע הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמובן והדמויות שבו יושבות על התפר בין העולמות ועוסקות בו (אחד הרגעים המצחיקים בסרט קורה כשעזיז מספר על עבודתו בשירות הלקוחות של סלקום) - אבל לבסוף הופך הסגר למעין סיטואציה אבסורדית כללית. משהו שכמו נלקח מסיפור של קפקא ומתחרש באיזשהו עולם דמיוני (לא שהסיטואציה הזו היא לא מציאותית, אבל זה כבר דיון לגמרי אחר ולא ניכנס אליו). הכפר הופך למרחב בעל קיום עצמאי, שבו הכול יכול לקרות.
אם כל זה מזכיר לכם את ביקור התזמורת, אתם לא טועים (ואם טרם צפיתם בביקור התזמורת, עשו לעצמכם טובה ולכו לראות). קולירין סוף-סוף חוזר כאן אל הקסם והרגש שאפיינו את סרטו השני - שרבים טועים ומחשיבים משום מה כסרטו הראשון - אותו הוא גם הפך לקלאסיקה מודרנית שאף הגיעה לבמות ברודוויי. הפילמוגרפיה שלו אמנם מונה רק 5 סרטים - מספר יפה בסטנדרטים של קולנוע ישראלי - אבל אחרי ויהי בוקר אפשר כבר לחלק אותה לשני חלקים: הסרטים שעוסקים בגיבורים "ערבים" וביחסיהם עם הרוב היהודי בישראל (ביקור התזמורת והסרט הנדון) והסרטים במרכזם גיבורים "יהודיים" והבורגנות הישראלית, לרוב בניתוק מעיסוק פוליטי ישיר (המסע הארוך הביתה, ההתחלפות ומעבר להרים ולגבעות). מה שמרתק לשים-לב אליו הוא ההבדל הטונלי בין שתי הקבוצות.
הטון של שלושת הסרטים בקבוצה האחת הוא מנוכר וקר, והם מתרחשים בסביבה מנוונת וגסה. המשפחות של מעבר להרים ולגבעות או ההתחלפות לא מתקשרות ביניהן באמת והגיבורים מתדרדרים להם לאיטם, מבלי שיהיה מי שיטרח לנסות ולסייע להם. גם השפה הקולנועית של הסרטים הללו מאופיינת בלונג-שוטים מרוחקים, צבעים קרים ואווירה כללית של תור במשרד הרישוי. מנגד, ויהי בוקר וביקור התזמורת הם סרטים חמים ולבביים שמתחרשים בסביבה משפחתית. הגיבורים עוברים תהליך, מתקרבים ומסייעים האחד לשני, מתוודים על רגשותיהם ואפילו מתחבקים. גם כאן מגויס המבע לחיזוק התחושה באמצעות צבעים חמים ורכים, קלוז-אפים ואווירה אגדתית. מסקרן לחשוב על ההבדל הזה ועל מה הוא מייצג בתפיסת העולם של קולירין עצמו.
תראו, למרות הכל, אני מבין גם את אלו שבכל זאת עדיין יירתעו. אבל בכנות, פוליטיקה בצד, מדובר בסרט מתוק ואנושי מאוד - ובעיקר מפתיע. אחרי התרחקות שלי מקולירין בעקבות סרטיו האחרונים, שמחתי לגלות שהלב הפועם והגדול שלו עדיין נוכח - ואני כבר מצפה בכיליון עיניים לפרויקט הבא שלו.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.