top of page

תודה!

הכתבות האחרונות במגזין

עוד במגזין

"אני חושבת לגמור עם זה" - ביקורת סרט

חלום? מציאות? משהו באמצע? ביקורת על הסרט החדש של צ'ארלי קאופמן "אני חושבת לגמור עם זה", שעלה לאחרונה בנטפליקס.

לכל העדכונים החמים: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע!


בכל מקום בו יצא לי לקרוא עליו עד עכשיו, אני חושבת לגמור עם זה (I'm Thinking of Ending Things) מתואר כסרט סופר מבלבל, אולטרה מורכב, מאוד לא-מובן, מסובך להפליא, דופק את המוח ברמות ואוף-מה-לעזאזל-קורה-פה. אבל למען האמת, נדמה לי שאלו תיאורים קצת מוגזמים.


אני חושבת לגמור עם זה הוא סרטו החדש של צ'ארלי קאופמן - אישיות הוליוודית מרתקת בפני עצמה וגם התסריטאי של יצירות חכמות, מתוקות-מרירות, בהן שמש נצחית בראש צלול, להיות ג'ון מלקוביץ', ואדפטיישן. מי שראו שניים-שלושה סרטים שכתב או ביים (סינקדוכה, ניו יורק ואנומליסה הם היחידים שהשתייכו לקטגוריה השנייה עד עתה), כבר יודעים למה לצפות ממנו.

עבורי לפחות, קאופמן מצטייר כיוצר פסימיסט, על גבול המלנכולי, שמרבה לפרק בסרטיו מערכות יחסים בין בני אדם או זוגות. בסרטיו תמיד יהיה ממד על-טבעי, שגם אם דרכי פעולתו אינן מוסברות עד הסוף, קיימים אמצעים מסוימים (מחוץ לעולם הסרט או בתוכו) באמצעותם ניתן לשער ולהניח כיצד הוא פועל.


כמו-כן, הייתי מציע להסתכל על כמה מעבודותיו של קאופמן ככמעט אקספרימנטליות ואף אוונגרדיות – כאלו שבוחנות את גבולות המדיום הקולנועי והצורות בהן באפשרותו לא רק לספר סיפור, אלא גם להשתמש בכליו השונים כדי להעביר את רעיונותיו ומחשבותיו של היוצר אל הקהל. במילים אחרות, פעמים רבות ניתן לתאר את קאופמן כקולנוען רפלקסיבי – כזה שמודע למנגנון הסינמטי, למוסכמות ז'אנריות ולעולם בו הוא וסרטיו מתקיימים.

ג'סי באקלי וג'סי פלמונס. מתוך "אני חושבת לגמור עם זה" | צילום: באדיבות נטפליקס
ג'סי באקלי וג'סי פלמונס. מתוך "אני חושבת לגמור עם זה" | צילום: באדיבות נטפליקס

כללים אלו נשמרים גם בסרטו הנדון, המבוסס על ספר באותו השם מאת איאן ריד, במרכזו הבסיסי ביותר בני זוג שיוצאים לביקור ראשון של האישה אצל הורי הגבר. את אותה האישה, ששמה לא נאמר ולו פעם אחת, מגלמת ג'סי באקלי (צ'רנוביל, השיר של רוז) ואת הגבר ג'סי פלמונס (לנצח טוד משובר שורות). צמד ההורים מגולמים היטב על-ידי טוני קולט (תורשתי, החוש השישי) ודיוויד ת'יוליס (לנצח לופין מסרטי הארי פוטר, אבל ממש לא רק). אה ובל נשכח, ויש גם שרת בבית-ספר שמדי פעם מופיע וניתן רק לשער מדוע.


כאמור, אני חושבת לגמור עם זה לרגע לא מתנהל כסרט רגיל. משלב מסוים, הוא מפסיק להיות ליניארי, קופץ בין איזורי וזמני התחרשות ונדמה יותר כמכלול חלומות, מחשבות והזיות ממוחו הקדחתני של היוצר, מאשר כיצירה קוהרנטית שלמה ואחידה. אבל זה בדיוק הקטע – ומהרגע שתופסים אותו, הסרט הופך לקצת פחות מבלבל, לא-מובן או מורכב כפי שעשוי תחילה להיראות. כלומר, זה סרט שרוצה לדון על המציאות ועל החיים, מבלי להיות מוגבל לחוקיה ואליה.

רוב ההשוואות בהן נתקלתי, ביקשו להציג אותו כדומה לאמא! של ארונופסקי או סרטיו השונים של דיוויד לינץ', בהם מלהולנד דרייב המופתי או כביש אבוד והיו גם מי שמצאו זיקה ליצירותיו של כריסטופר נולאן. אך לעניות דעתי, המצב קצת שונה: אם נלך קצת אחורה בזמן, יותר נכון כמעט 60 שנה אחורה, הסרט הראשון שקפץ לי לראש במהלך הצפייה הוא אשתקד במרינבד (Last Year at Marienbad) של אלן רנה.


גם שם מתוארים יחסיהם של בני זוג, אמנם עם עלילה בסיסית אחרת, אבל עם תעתועים ומשחק במרחב ובזמן, כשלרגע לא ברור מה באמת קרה ומהו פרי הדמיון. דבר דומה קורה גם במנועים קדושים הנפלא של ליאו קראקס, שמבקש גם הוא לבחון את גבולות המדיום הקולנועי ולגעת במוסכמות, בערכים ובנורמות שלו בעידן הדיגיטלי העכשווי.

היינו כחולמים. מתוך "אני חושבת לגמור עם זה" | צילום: באדיבות נטפליקס
היינו כחולמים. מתוך "אני חושבת לגמור עם זה" | צילום: באדיבות נטפליקס

מבחינה אסתטית ונרטיבית, אם כן, קאופמן דוגל באמצעים דומים מאוד לאלו של קראקס ורנה (וגם זיקה לאנטוניוני לא חסרה), אבל רעיונית הוא הולך לכיוון אחר, ייחודי משלו, עם דמיון לטרילוגיית ה"לפני" של ריצ'רד לינקלייטר ודגש גדול מדי על דמויות שיורות דיאלוגים שנונים יותר ופחות. לעיתים נדמה שקאופמן חושב עצמו כאדם החכם בעולם ולמרות רעיונות יפים, חלקם אף מבריקים, אותם הוא מעלה בדיאלוגים שכתב עבור דמויותיו – קשה שלא לחוש לפרקים סלידה מהנרקיסיזם המופרז שלו. עם זאת, בימי הקורונה, בהם הכל דינאמי ולא-וודאי, נדמה כי יצירתו של קאופמן מתארת את רוח התקופה ללא-פשרות ומעלה הרבה תהיות, מחשבות והגיגים על החיים בצל הקורונה.


אני חושבת לגמור עם זה מלא באהבה עצומה אל הקולנוע, לצד ביקורתיות ניכרת ולפעמים אכזרית לגביו (היה אפשר, למשל, להסתדר בלי לרדת על רוברט זמקיס). יש בו המון רגש שרק רוצה להתפרץ, אך רוב הזמן נותר עצור ונחבא אל הכלים והוא רצוף תהיות על העבר, ההווה והעתיד – על כל מה שמגדיר את ההווי האנושי, השאיפה להיות מי שאנו יכולים להיות ותחושות הפספוס וההחמצה שלכל אחד ואחת יש בחייהם. "לתפוס משהו אוניברסלי באמצעות פיסה אישית", אומרת הגיבורה, לא בדיוק במילים האלו, באחת הסצנות לאורך הדרך. כמו משפטים רבים אחרים כאן, היא מדברת כמובן גם על רצונו של היוצר עצמו לגעת בנו, הקהל, באמצעות יצירתו. מוזרה, אינטימית וחשפנית ככל שתהיה.

אם קשה לכם עם סרטים מחוסרי הסברים, ששוברים את חוקי המרחב והזמן ונותרים פתוחים לפרשנויות ולתיאוריות מתחילתם עד סופם – הייתי ממליץ לוותר על אני חושבת לגמור עם זה. אך עבור אלו שאוהבים קולנוע שנמצא הרחק מהמיינסטרים, זו עשויה להיות פנינה של ממש. אולי אין זה הישג גדול בימינו אלו, אבל מבחינתי לפחות, מדובר בסרט שהכי תפס אותי בשנה הארורה הזאת לצד פאלם ספרינגס.

 

לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.

bottom of page