- 4 באוק׳ 2023
- 28 בספט׳ 2023
- 21 בספט׳ 2023
- 13 בספט׳ 2023
כליל חיון מעולם לא צפה ב"שר הטבעות: אחוות הטבעת". כעת, הוא התגלה עבורו כסרט סוחף שמצדיק את מעמדו האגדי גם אחרי 20 שנה – ועם זאת, האם הוא אכן חף מפגמים?
להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו!
במשך שנים שיקרתי לעצמי שאקרא את הספרים. "ברור מה, זה טולקין. איך אני לא אקרא את טולקין?", אפילו קניתי את ההוביט כדי להתחיל כמו שצריך. כמובן שצירוף המילים "כמו שצריך" משמעו גם להשלים את הסרטים מיד אחרי הקריאה – אז העניינים קצת התעכבו. כך קרה שב-2021 עדיין לא צפיתי באף סרט של שר הטבעות, עד שחבר הודיע לי שהוא קונה כרטיסים להקרנה מיוחדת של החלק הראשון בסאגה, אחוות הטבעת - והציב לי כעובדה מוגמרת שאנחנו הולכים. תודה לו על כך.
בשביל כל מי שאיכשהו פספסו כמוני – שר הטבעות: אחוות הטבעת עוקב אחר תחילת מסעם של ההוביט פרודו בגינס (אלייז'ה ווד), גנדלף המכשף (איאן מקלן), הלוחם בן האצולה אראגורן (ויגו מורטנסן) ושלל חברים נוספים, בדרכם להשמדת טבעת עוצמתית, שתהיה מסוכנת מאוד אם תיפול לידיים הלא-נכונות. סרטו הגרנדיוזי של פיטר ג'קסון – שבדיוק בחודש שעבר הוציא את The Beatles: Get Back, המיני-סדרה הדוקומנטרית והאפית לא-פחות על ימיה האחרונים של להקת הביטלס – זכה בארבעה פרסי אוסקר, לצד הצלחה קופתית פנומנלית ומיליוני מעריצים מושבעים ברחבי העולם.
אפילו מרטרוספקטיבה במרחק של 20 שנה, ניתן בהחלט להבין את הסיבות לכך: הדמויות מקסימות, העולם הטולקיני בנוי בצורה מציתת דמיון, האקשן סוחף, הפסקול היפהפה של הווארד שור מלטף את האוזן והבחירה בלוקיישנים אמיתיים ומרהיבים מעיפה את הסרט לפחות בשתי רמות למעלה. צפיתי בו בהקרנת IMAX מיוחדת בחודש שעבר, לרגל ציון עשרים שנים לצאתו, ו-וואו – לא ייאמן עד כמה הפנטזיה האפית הזו מצדיקה את החוויה. הפתעה נוספת בשבילי הייתה בגזרת הקאסט, שהמשיך לזרוק עליי עוד ועוד שמות גדולים שהופיעו פתאום משום מקום (קייט בלאנשט? מה את עושה פה?).
גם הצורה בה הסיפור משתמש בטבעת האחת כדי לעסוק בשאלות של כוח כמשחית – מרשימה למדי. לצורך היבטיו התמטיים, הסרט מוכן אף להקריב את בילבו בגינס המתוק (גיבור ההוביט ודודו של פרודו), שחושף צדדים אפלים ומפחידים באישיותו לנוכח מראה המשכר של הטבעת ומתגלה כבעל עומק מסקרן. גם אם במסגרת הסרט הראשון שאלת הכוח עדיין לא נחקרת באופן מורכב, וגם אם האלגוריה לתקופה שבה נכתבו הספרים (שנות ה-30 וה-40 באירופה) אולי מעט שקופה – הדיון שהיצירה מעוררת מבוצע בצורה מוצלחת.
למרות זאת, סרטו של ג'קסון סובל משתי נקודות חולשה מרכזיות: אחת לא ממש באשמתו והשנייה אולי דווקא כן. הבעיה הראשונה היא מה שאני אוהב לכנות בשם "מלכודת אלביס" – מצב בו יצירה מסוימת הופכת ליצירת דגל. בעודו משפיע באופן בולט וניכר על חלקן הארי של היצירות שיגיעו אחריו בז'אנר, למרבה האירוניה המקור נראה פתאום כמעט שטוח, אפילו קלישאתי ובעיקר "בסיסי". קשה להפריז בהשפעתם של ספרי וסרטי שר הטבעות (ביחד ולחוד) על ז'אנר הפנטזיה הרחב, אך דווקא בשל כך – כל דמות, כל דימוי וכל מהלך עלילה בסרט מרגיש מוכר, ואפילו מעט לא-מפותח.
כשמסתכלים למשל על פרודו וגנדלף ומערכת היחסים ביניהם, נזכרים בקלות בצמדים כמו הארי פוטר ודמבלדור, לוק ואובי וואן קנובי או כל צימוד של צעיר קלולס ומנטור מבוגר חכם שעולה בראשכם. אלא שהאינטראקציה בין פרודו לגנדלף לא מתקרבת בשום שלב לאינטימיות בין פוטר ודמבלדור ובניגוד ללוק ואובי וואן, שנרדפים תמיד בידי משקעי העבר, פרודו וגנדלף כמו מוחקים את ההיסטוריה של ההוביט והיא אינה נוכחת או משפיעה כלל. גם מבחינה נרטיבית, המסע למורדור נדמה לעיתים כקמפיין מומחז של "מבוכים ודרקונים" - מכשף, בני-מחצית, גמד, לוחם ואלף קשת יוצאים לקווסט ועוברים בהמון תחנות שונות על מנת לעצור מכשף מרושע.
ואולם, בדומה למקרה חולית – ספר נוסף ששיקרתי לעצמי לגביו – שתואר בפוסטרים הישראלים כ"שילוב של משחקי הכס ומלחמת הכוכבים", ההשוואה הזו בעיקר לא הוגנת, כי שר הטבעות היה כאן לפני כולם. בנקודה זו נכנסת למעשה הבעיה השנייה, והיא המחסור במנעד הרגשי בתוך הסיפור והיעדרו של חיבור בין חלקי העלילה השונים.
לאורך חלקים גדולים מהסרט נדמה שהחבורה פשוט רצה ממקום למקום – מריוונדל להר או מהמערה ליער – ונתקלת באלף ואחת דמויות, מבלי שלכל מקטע תהיה משמעות רחבה יותר (מעבר לתרומתו לתמה הכללית של הסרט). אם להסתמך על הכתוב בוויקיפדיה, במעבר מהספר לסרט עברו אירועי הסיפור זירוז משמעותי – והדבר אכן ניכר: חלקים שלמים מהסיפור (המעבר אצל גלדריאל למשל) יכלו להיחתך מבלי שמי שלא קראו את הספרים ישימו לב. זהו אמנם מבנה של סיפורי מסע אפיים קאנונים רבים, בין שמדובר באודיסאה של הומרוס ובין שאלו סיפורי המלך ארתור, ובכל זאת יש סיבה שהנרטיב הקלאסי השתדרג והתפתח במאות ואלפי השנים שחלפו מאז.
כאמור, כל העומס הנדון מייצר גם חוסר רגשי. כל תשעת חברי האחווה הם סימפטיים ומגניבים והייתי יושב איתם לבירה בכיף, אבל בין כל הריצות והבלאגן, כמעט אף אחד מהם לא זוכה לפיתוח דמות משמעותי. אחרי שלוש שעות לצד החבורה העליזה הזו, אני יכול רק לספר שאראגורן הוא בחור קשוח כזה, גימלי (ג'ון ריס־דייוויס) הוא זעפן אבל בעל לב זהב, ולגולאס (אורלנדו בלום) הוא, ובכן, גם נמצא שם. ברור לכל כי גם כשהתהליך הרגשי אינו משמעותי, ניתן ליהנות מהאקשן בו הדמויות מצויות ולרצות בטובתן, ואכן זה מה שקרה, אבל עד גבול מסוים. לאור הפיצול בסוף המסע הנוכחי, כולי תקווה כי הדמויות יקבלו את האפשרות לצמוח ולהתפתח בסרטים הבאים.
בתוך כך, גם מערכת היחסים שהזכרתי בין פרודו לגנדלף נשארת על-פי רוב כמעט "עניינית" ותו לא. פרודו בבירור מעריץ את האדמה שגנדלף מרחף מעליה וגנדלף ללא-ספק מחבב את ההוביט הקטן, ואף על פי כן הם לא באמת נפתחים אחד אל השני והריחוק ביניהם נשמר עד הסוף.
מבחינה זו, נקודת האור של הסרט היא כמובן גנדלף עצמו: אנו זוכים לחוות את כל חיבוטי נפשו, הקשיים והדילמות – והחספוס, הנרגנות והתשישות שהסיפור מעניק לו הופכים את המכשף הזקן לדמות מורכבת ומרתקת ולגיבור האמיתי של היצירה. הקרבתו העצמית במערה היא הרגע הרגשי הגדול היחיד כמעט לאורך הדרך, וחרף היותו מהלך מוכר בז'אנר (שוב, לא באשמתו), הוא מכה בנו חזק. גם דמותו של בורומיר (שון בין) מקבלת למספר רגעים עומק מסקרן במשיכתו אל הטבעת, אך זה בבחינת מעט מדי-מאוחר מדי. קשה להגיד שמותו המרגש לכאורה בסוף הסרט מעורר את אותן אמוציות.
בסופו של דבר, אין ספק כי שר הטבעות: אחוות הטבעת הוא סרט שהייתי מוכרח להשלים. מדובר בחוויה קולנועית נפלאה וסוחפת, גם אם התמקדותה באקשן ובבניית העולם פוגמת באופן חלקי בחיבור לדמויות ובאפקט הרגשי. לסיום, ארצה רק לסייג את עצמי פעם נוספת ולומר שבכל זאת מדובר במעין "ביקורת ביניים", שכן נותרו לי עוד שני סרטי סיקוול - וסקרנותי לצפות בהמשך הטרילוגיה גדולה. מי יודע, אולי בעתיד עוד אכתוב על תחושותיי כשהמסע באמת יגיע עבורי לקצו.
לכל העדכונים החמים, הכתבות והחדשות: הצטרפו אלינו בערוץ הטלגרם החדש של מאה בקולנוע. לדיונים נוספים והמלצות משלכם ניתן להצטרף גם לקבוצת החברים שלנו. תוכלו גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו באינסטגרם ובפייסבוק או לשלוח הודעה בדוא"ל בכל נושא.