"לאן את הולכת, אאידה?" - ביקורת סרט: פוטין צריך לצפות בזה

התזמון בו "לאן את הולכת, אאידה?" מגיע לבתי הקולנוע בישראל לא יכל להיות יותר רלוונטי. אחרי שהועמד באוסקר האחרון לפרס הסרט הזר הטוב ביותר, המועמד הבוסני לפסלון המוזהב עולה כאן לאקרנים עת ימי מלחמה מטרידים פוקדים את אירופה. למרות בעיותיו, מדובר בסרט חשוב וחכם.

אני אוהב סרטים שמבהירים לי עד כמה בעצם אני לא יודע כלום. אמנם אומרים כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל הייתי מחשיב עצמי כבעל ידע כללי נרחב, בקיא בהיסטוריה, פוליטיקה ותרבות. אלא שאז מגיע לו סרט כמו לאן את הולכת, אאידה? (Quo Vadis, Aida? במקור), בבימויה של יסמילה זנביץ', וכמו אומר לי "כן? אז מה אתה יודע על מלחמת בוסניה והרצגובינה?", שאלה שעליה אני משיב "רגע, תזכירו לי איפה זה בוסניה והרצגובינה?".

בוסניה והרצגובינה (שהיא מדינה אחת) הינה חלק ממה שכונה פעם יוגוסלביה, מדינה מזרח-אירופאית שהתפרקה למדינות עצמאיות לאורך חציה השני של המאה ה-20 ועד לתחילת המילניום הנוכחי. הפירוק ומאבקי השליטה הובילו למלחמה איומה ומזעזעת, שאת השלכותיה ניתן לראות בשטח עד היום. מה שחשוב לדעת בטרם הצפייה הסרט, הוא שאחד משיאיה האכזריים של המלחמה התרחש ביולי 1995, באירוע המזעזע שנודע בשם "טבח סרברניצה" - בו טבחו חיילים סרבים בכ-8000 גברים בוסנים. לאן את הולכת, אאידה? מתרחש בדיוק בימי הטבח.

בין שני צדי המתרס. יאסנה דוריציץ' מתוך "לאן את הולכת, אאידה?" | באדיבות סרטי נחשון

הסרט עוקב אחרי אאידה (יאסנה דוריציץ'), שעובדת כמתורגמנית בעבור אנשי האו"ם שממוקמים באיזור ומנסים לשלוט במצב. המון רב של פליטים זורם אל בסיסי האו"ם בחיפוש אחר מקלט, רבים כל-כך עד כי חלק גדול מהם נאלץ להישאר בחוץ ולהעביר לילות שלמים ליד הגדר. אאידה מתווכת בין הכוחות האמריקאים וההולנדים לתושבים הבוסנים המפוחדים והמבולבלים, היא חרוצה, מקצועית ומוערכת על-ידם וגם בקרב אנשי קהילתה. אולם אאידה היא גם אמא ואשת משפחה, ובין האנשים שנשארו מחוץ לגדר נמצאים גם בעלה ושני בניה, אותם הכוחות לא מוכנים להכניס או להשאיר במקום בטוח. אאידה נאצלת להתחנן, לנצל קשרים ולבצע תחבולות קטנות כדי לדאוג לשלום משפחתה.

כיאה לסרט מלחמה, הסרט שומר על אינטנסיביות וקצב גבוהים. השוטים הארוכים מלווים את אאידה כשהיא צועדת במהירות במסדרונות הבסיס במרוץ נגד הזמן, ובכלל, אין ספק שמדובר בדרמת מלחמה אפקטיבית: אנו חשים עם אאידה את הדחף והפחד והמניעים אותה, מתוסכלים יחד עמה כשחיילי האו"ם מרימים ידיים ונופלים לפוליטיקות קטנות ושבורי-לב לצדה ברגעים הקשים. זנביץ' שולטת ביד רמה בכאוס המתחולל בשטח, מנווטת את הגיבורה שלה ביעילות, אך לא שוכחת גם להפנות את מבטנו אל עבר מגוון סיפורים קטנים המתרחשים בשטח. בין שמדובר בניסיון לשיחות פיוס עם הגנרל הסרבי צמא-הדם או בין שבהפניית זרקור אל אם שנאלצת לראות את בנה נגרר ממנה לגורל בלתי-ידוע.

מתוך "לאן את הולכת, אאידה?" | באדיבות סרטי נחשון

אך אולי נקודת ההתייחסות ליצירה לא צריכה להיות כאל סרט מלחמה, אלא כסרט שואה. כי אמנם שמות המשפחה של הגיבורים לא מסתיימים ב"ברג" והחיילים אינם דוברים גרמנית, ברם אין ספק שהדימויים בסרט ילחצו עבורנו בישראל על כמה נקודות רגישות במיוחד בזיכרון הקולקטיבי. כשעל המסך מופיעים חיילים שקורעים בין משפחות או קבוצות של גברים שנדחפים דחוסים לאולם ומעליהם נשלפים נשקים, ניתן היה להרגיש בקהל התכווצות בחרדה ששורשיה נטועים כנראה הרבה מעבר לאירוע הספציפי. בכל נקודת זמן, הסרט מצטיין במשימתו להעברת זוועות המלחמה מבלי ליפול לגור או סתם זעזוע לשם זעזוע. המועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר בשנה שעברה (אז ניצח עוד סיבוב הדני של תומאס וינטרברג) ברורה לחלוטין.

עם זאת, וחרף היותו אפקטיבי בהחלט, חסר בלאן את הולכת, אאידה? ייחוד שיקנה לו מעמד כיצירה גדולה באמת. ההתמקדות בגיבורה שנמצאת בין שני צדי המתרס מרתקת וזנביץ' מנצלת את אאידה ואת הקונפליקטים הנובעים ממצבה היטב ובתבונה, אבל בכך כמעט מסתכמים החידושים שיצירתה מביאה לשולחן. דמויות המשפחה של אאידה, מעוררות סימפטיה ככל שיהיו, נשארות לא מפותחות ועל-כן גם לא אטרקטיביות. גם דמויות הגנרלים ואנשי כוחות האו"ם נשארות כמעין ארכיטיפים, לא מזוהים מעבר ל"ההוא עם השפם המרשים" ו"ההוא עם השפם העוד יותר מרשים". כך למשל, כשאחד השפמים מחליט ברגע דרמטי ביותר להכניס את חיילי האויב לחיפוש חמושים בבסיס האו"ם, הבחירה של הדמות נותרת אניגמטית ולא-ברורה.

במיוחד בימים אלו - לאור האקטואליות הרבה שלו - הצפייה בסרט מומלצת מאוד עבור מי שרוצים להכיר נדבך נוסף בהיסטוריה, שנדמה כי נדחק הצידה בזיכרון העולמי. אבל כאמור, יש בה גם פוטנציאל מפוספס.

---