"שעת נעילה" - ביקורת טלוויזיה

למרות פרק סיום בעייתי נורא ומספר פגמים בולטים לאורכה, "שעת נעילה" היא הישג עצום עבור תעשיית הטלוויזיה הישראלית.

להטבות בלעדיות, כרטיסים במתנה ועוד הפתעות: הצטרפו לאינסטגרם שלנו! 

לאורך השנים, נעשו בארץ סדרות רבות ונהדרות, על מגוון נושאים שכולנו מכירים מחיי היומיום. אבל הטיפול בסוגיות היסטוריות, במלחמות ישראל, בעברה, בתקומתה ובקשיים שחוותה המדינה הצעירה בעשורים השונים לקיומה – בנושאים אלו כמעט ולא קיים עיסוק. אחת הבעיות עשויה להיות חשש ואף פחד: כיצד ניתן להעביר ולהמחיש סוגיות כבדות במשקל שכאלו על המסך? בעיה נוספת היא תקציב: לעומת האולפנים הגדולים בהוליווד, שמנפקים הפקות ענק למכביר, בארץ התקציבים צנומים ולא מספקים לפרויקטים בסדרי גודל כאלו.

ואז הגיעה "שעת נעילה" ותיארה את החזית הצפונית של מלחמת יום הכיפורים בימיה הראשונים, כפי שאף סדרה לא עשתה קודם לכן. עם כמה שחקנים נהדרים, אפקטים מרשימים עבור הטלוויזיה המקומית וסיפור שמתמקד בבני האדם ובהשפעת המלחמה עליהם, הצליחה הסדרה לגעת בנימי הרגש ולסחוף אחריה שבוע לאחר שבוע. בין שמדובר במסע הרגשי והתהליך שעברו אבינועם (שחר טבוך) ויואב (אביב אלוש) ובין שמדובר באב (ליאור אשכנזי) שרצה להתפייס ולסגור מעגל עם בנו (לי בירן) – הסדרה הצליחה לאפיין את הדמויות וההבדלים ביניהן ולגעת בקשת צבעונית ורחבה של נפשות פועלות.

מתוך "שעת נעילה" | צילום: באדיבות כאן 11

בולט מכולם הוא אלוש (אימרי ביטון), ששימש כעמוד התווך בין מרקו המופרע וחסר המעצורים (עופר חיון) לבין השרשרת הפיקודית הנוקשה. ביטון גילם את התפקיד בצורה מעוררת הערצה, עם קור-רוח, איפוק ונעימות הליכות שסייעו לו לראות ולהפיק את הטוב הקיים בין שתי השקפות עולם כל-כך שונות. אין מדובר כאן רק בפער, שהצטמצם עם השנים, בין מזרחים לאשכנזים, כי-אם גם בפער בין האזרח הקטן למדינה הגדולה. מדינה שכפי שחש מרקו על בשרו, דפקה אותו ואז עוד דרשה שיגיע להצילה כשהיא בצרה.

מסקרן אם כן לחזור מעט אחורה, ולראות כיצד הסדרה מבטאת הלכה למעשה את התפוררות הממסד ובעלי הכוח ששלטו בה אז. אבירם המפקד הנערץ (עידו ברטל) ששאננותו עלתה לו בחייו וכספי בן חסותו (עומר פרלמן) שאיבד עצמו לדעת עד סופו המר, מסמלים את הלך הרוח והאופוריה הממסדית ששלטה אז בישראל. אופוריה שתוצאותיה הקשות הביאו למהפך הבחירות ב-77', לא לפני שכמעט גרמו לחורבן הבית השלישי. אופוריה שאת השלכותיה אנו רואים וחווים ממש עד ימינו אנו.

כך "שעת נעילה" נעה לה בין רצונה להיות מסמך חברתי-פוליטי לבין ההכרח לפתח את גיבוריה ואת עלילותיהם, אלא שמהבחינה הזו הסדרה פישלה מספר פעמים. כך למשל, הסצנה בה אבינועם מביא לדפנה את הטבעת הייתה אנטי-קליימטית, מזורזת ולא הגיע לגבהים הרגשיים המתבקשים. לא זו בלבד, גם דפנה שיצאה בפרק הלפני אחרון לשדה הקרב בצורה הירואית, הוחזרה סצנה אחת בלבד אחרי כלאחר יד לבסיס האם. סיפורה, כמו סיפורם של כספי, אלוש, יואב, אבינועם והדמות של תום אבני – לא נסגר בצורה ראויה. יכול להיות שכך זה במלחמות, לא תמיד הגורל ידוע, אך הבעיה היא לא במחסור בפתרונות כי-אם בכך שלא נותר חותם. האפקט הרגשי, האימפקט הסופי, פשוט לא הורגש.

בעיה נוספת קיימת ברצון העז להידמות כמה שיותר להוליווד. זה לא סוד שהתרבות הישראלית מושפעת עמוקות מזו האמריקאית, וגם "שעת נעילה" כל הזמן רצתה להיות גדולה יותר, מרהיבה יותר, מרשימה יותר – דבר שעבד מצוין בסצנות קרבות הטנקים, שהלהיבו גם בזכות העריכה המעולה. למרות זאת, ההתחקות אחר הוליווד מפספסת לעיתים את לב ההוויה הישראלית. "פאודה" לצורך העניין, כן הצליחה לכבוש את הייחודיות המקומית, בחלקים שלעיתים הפכו ב"שעת נעילה" למלודרמטיים, פומפוזיים ואף קיטשיים שלא לצורך.

מתוך "שעת נעילה" | צילום: באדיבות כאן 11

הסדרה סבלה גם מבעיה טונאלית, דבר שמורגש במיוחד בפרק האחרון. במהלכו, לרגע אחד אנחנו נמצאים במחנה שבויים עם התחושות הכי קשות, איומות ונוראיות שיש וברגע אחר מני בן דרור דוהר ברכבו כששיר רוק קצבי של ברי סחרוף ברקע. גם אם מילות השיר לא שמחות, הקצב המרומם והרוקיסטי שלו לא מתיישב עם האירועים שהגיעו רק לפני כמה רגעים, עם תחושות ההקרבה, המוות והפחד מהלא-ידוע. ניתן ואף רצוי לשלב בין רגשות וז'אנרים שונים בקולנוע ובטלוויזיה, אבל צריכה לעמוד מאחורי ההיברדיות הזו מחשבה הרבה יותר שקולה ומוקפדת.

במובן זה, עדיף היה לוותר על הסצנה המדוברת ולכלול במקומה את סצנת אחרי הכתוביות, שמשום מה לא הופיעה בשידור המקורי ונכללה רק בפרק שעלה לאתר הסדרה. "טוב לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", נאמר באותה הסצנה, שמסכמת עם משפט קשה זה לא את תלאות מלחמת יום הכיפורים לבדם, אלא גם את תלאות הקיום כולו. חיים שמכים בנו פעם אחר פעם, עם מלחמות, מחלות, מגפות, צרות, סבל, אכזריות, רוע ומכות שרודפות את הקיום האנושי מאז ומתמיד.

אין תקווה רבה בסיום שכזה, כמעט ואין בו נחמה וכל שהוא מותיר לנו הוא התמודדות עצמית עם הסוגייה הקשה הזו. עם העובדה שיש רוע בעולם, שהסוף לא תמיד טוב, שגיבורים בשר ודם הקריבו וסבלו עד אין קץ בשביל שאנחנו נוכל לקום בבוקר, להתבאס שקצת קר לנו ולשבת לשתות קפה מול הזום. האם באמת טוב לאדם שלא נברא יותר משנברא? זו השאלה שהיוצרים משאירים אותנו עמה ואולי, בסתר לבם, מקווים שנצמח ממנה, נעריך ונפעל לשיפור ההווה דווקא מהמקום הזה, בו המדינה כמעט והגיעה לכיליון, לאובדן, להפך הגמור מבריאה.

כך נחתמת לה "שעת נעילה" עם כמה וכמה קצוות פתוחים וסיפורים שחבל שלא נסגרו היטב מבחינה נרטיבית, אך לצד זאת גם בסוף ריאליסטי ואף מדכא, שעומד בניגוד למניירות ההוליוודיות לאורכה. לא בהירואיות של חיילים שחוזרים הביתה, לא בתמונת ניצחון עליזה, לא בשמחה ובצהלה על גבורתם של מעטים כל-כך שהצילו רבים כל-כך.

"שעת נעילה" נחתמת כשאף אחד מהגיבורים לא זוכה לסוף טוב, אף אחד חוץ מהמדינה שעומדת איתנה גם ארבעים ושבע שנים אחרי. עם הישגים טכנולוגיים, מדיניים, חקלאיים ותרבותיים – עם תעשייה קולנועית וטלוויזיונית שסוף-סוף אזרה אומץ ונחישות ונגעה באחד הפצעים הפתוחים הכואבים ביותר של מדינת ישראל.

---

אתם מוזמנים להצטרף אלינו בקבוצת הפייסבוק הרשמית החדשה של מאה בקולנוע. אם אתם עדיין לא שם, אפשר גם לעקוב אחרינו בעמודי הרשתות החברתיות שלנו בפייסבוק ובאינסטגרם. ניתן גם לשלוח הודעה בדוא"ל לכל הצעה, רעיון או משוב בהם תרצו לשתף.