"הבהלה לזהב" חוגג 100: כך צ'ארלי צ'פלין שינה את הקולנוע לתמיד

בימים האלו לפני מאה שנים, "הבהלה לזהב" של צ'ארלי צ'פלין הגיע לבתי הקולנוע, וזה בדיוק הזמן לחזור לסרט שמוכיח איך קומדיה טובה פשוט לא מתיישנת. כן, גם מאה שנים אחרי שעלתה לראשונה.

אייקון קולנועי. צ'ארלי צ'פלין בתור "הנווד", מתוך "הבהלה לזהב".

אוהבים את מה שאנחנו עושים? לחצו כאן כדי לעזור לנו להמשיך ליצור תוכן עצמאי.

ביוני 1925, בימים האלו לפני מאה שנים בדיוק, עלה לאקרנים סרטו השאפתני ביותר של צ’רלי צ’פלין עד לאותה נקודה – הבהלה לזהב (The Gold Rush). בעיני רבים, זהו הרגע שבו הקולנוע הקומי האילם הגיע לשיאו: יצירה שידעה להצחיק עד דמעות, אך גם לגעת בנפש, לספר סיפור אנושי על הישרדות, רעב, אהבה ובדידות. צ’פלין עצמו אף הצהיר מספר פעמים כי זה הסרט שהוא רוצה שיזכרו אותו עבורו. כשבוחנים את המורשת שהותיר מאחור, קל להבין מדוע בחר דווקא ביצירה הזו כסמל לדרכו האמנותית.

הבהלה לזהב לא היה עוד סרט אילם משעשע. זה היה פרויקט אדיר ממדים שנבנה בקפדנות: מתפאורות של בקתות מתנדנדות על צוק, דרך מאות ניצבים בתנאי שלג אמיתיים, ועד לכל גאג קומי שתוזמן בקפדנות אופיינית. אבל מעבר ליכולות הבימוי וההפקה המרשימות, מה שהפך את הסרט הזה ליצירה נצחית הוא הלב הפועם שבמרכזו. מאה שנים אחרי, הבהלה לזהב לא רק שלא התיישן – הוא מזכיר לנו כיצד קולנוע יכול לשלב הומור, חמלה ורוח אנושית בצורה שחוצה עידנים, גבולות ושפות.

קומדיה שהפכה לקולנוע עולמי

עם צאתו לאקרנים בקיץ 1925, הבהלה לזהב התקבל בהתלהבות עצומה מצד קהל ומבקרים כאחד. בלונדון, תחנת הרדיו של ה-BBC שידרה עשר דקות של קולות צחוק מתוך אולם ההקרנה – מחווה חסרת תקדים באותם ימים. בברלין, התגובה לסצנת ריקוד הלחמניות האלמותית הייתה כה נלהבת, עד שהמקרין עצר את הסרט והשמיע את הקטע שוב, לבקשת הקהל. גם בארצות הברית, מגזין Variety כתב ביולי 1925 כי מדובר ב"קומדיה הגדולה והמהודרת ביותר שנעשתה אי פעם", ולצידו הניו יורק טיימס שיבח ב־26 ביוני את היכולת של הסרט לשלב "שירה, עצב, עדינות ופרצי שטות, באופן שמעלה אותו מעל כל קומדיה אחרת של צ'פלין עד כה".

אפילו מי שהסתייג מהרגשנות, כמו מגזין הניו יורקר באוגוסט 1925, לא יכול היה להתעלם מהיכולת הקולנועית של צ'פלין. "האמת היא שצ’פלין התחיל להגזים לאחרונה עם סחיטת הדמעות, והלוואי שיפסיק. הן עושות לי את העיניים אדומות", נכתב שם. תוך זמן קצר, הבהלה לזהב הפך לסרט הקומי הרווחי ביותר בתולדות הקולנוע האילם, והמשיך לצבור הערכה גם בעשורים שאחר כך – ב־1958, למשל, הוא נבחר למקום השני ברשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים דאז בסקר שנערך בפסטיבל בריסל, מיד אחרי אוניית הקרב פוטיומקין (Battleship Potemkin) המכונן.

אבל ייתכן שהצלחתו של הבהלה לזהב לא נבעה רק מאיכות ההומור או מהעיצוב החזותי שלו, אלא מהעובדה שהוא מגלם שילוב כמעט נדיר של סיפור אנושי חזק עם קולנוע שהיה חדשני בצורת העשייה שלו. צ’פלין לא רק שיחזר את תקופת הבהלה לזהב עצמה, הוא עשה זאת מתוך היכרותו האישית שלו עם רעב ובדידות. הסרט, בדרכו, הפך עבורו לפלטפורמה להעביר סיפור אישי בתחפושת של קומדיה.

בטוח היה כיף מאחורי הקלעים. צ'ארלי צ'פלין ושות' על הסט של "הבהלה לזהב".

הצחוק כתחפושת של כאב

הדמות המרכזית של צ’פלין, הנווד הקטן (או בלעז "The Little Tramp"), הפכה בסרט הזה לסמל אוניברסלי. הוא שורד בקור האכזרי של אלסקה, מחפש מזון, מקלט, ובעיקר – הכרה. הסצנה המפורסמת שבה הוא מבשל נעל ואוכל את השרוכים כאילו היו פסטה היא בו זמנית מצחיקה ושוברת לב: מצד אחד, מדובר בגאג מבריק שמתוזמן עד לפרטים הקטנים; מצד שני, זוהי הצגה ישירה של רעב קיומי, כזה שגם מי שלא חווה אותו מזדהה איתו מיידית.

ג’פרי ואנס, בספרו Chaplin: Genius of the Cinema משנת 2003, כתב: "לסרט הזה יש איכויות אפיות. ההרפתקאות שבו מתרחשות בקנה מידה הרואי וגדול... זו אולי היצירה השאפתנית והגדולה ביותר של צ’פלין מהתקופה האילמת". צ’פלין הפיק את הלקחים מהילד (The Kid, 1921) – סרטו הראשון באורך מלא, שבו שילב קומדיה ודרמה על יתמות ועוני – והרחיב אותם לכדי חזון קולנועי שלם. החידוש הגדול היה בכך שכל סצנה קומית שירתה את הסיפור והדמויות. אם לפני כן הקולנוע הקומי האילם נטה למערכונים מופרדים, כאן הכל התחבר לעלילה רציפה עם לב. הרעב, הבדידות והאהבה – כל אלה קיבלו ביטוי דרך גאגים מבריקים, מבלי לאבד את הממד האנושי.

מבקרת הקולנוע לוסי סאנטה כתבה בטקסט נלווה להוצאה המחודשת של הסרט ב-2012 כי הוא "צ’פלין הופך ייאוש לבדיחה – ואז את הבדיחה לשפה אוניברסלית. גם האבסורד נהיה כן כשזה עובר דרך הידיים שלו". ובאמת, לרבים מהצופים המודרניים יהיה קל להתחבר לסרט הזה יותר מאשר לסרטים אילמים אחרים, כי הוא כמעט לא דורש ידע מוקדם. רק רגש בסיסי של הזדהות. לכך מצטרפת גם דמות הנווד עצמה: איש קטן בעולם שממהר לזלזל בו. הוא אף פעם לא הגיבור במובן המסורתי, אך תמיד מצליח לנצח, לא כי הוא חזק או מתוחכם, אלא כי הוא עיקש, רגיש, ועמוק בפנים מאמין בטוב.

וזהו אולי ההישג הגדול ביותר של הבהלה לזהב: יכולתו לייצר דמות שמייצגת כל אדם. כי הקסם של צ’פלין לא נשען על מילים – אלא על תנועה, הבעה, קצב והומור ויזואלי. זו אחת הסיבות לכך שהסרטים שלו ממשיכים לעבוד גם היום, בלי תרגום, בלי הסברים, בלי צורך בהקשר. אבל מעבר לטכניקה, יש משהו עמוק יותר: הדמות שהוא יצר, הנווד הקטן, הפכה לסמל עולמי. הנווד איננו גיבור על, הוא מבריק או מוצלח – אלא אדם שנאבק, טועה, מתאהב, מתאכזב – וממשיך הלאה. וזו בדיוק הגדולה שלו.

שתי לחמניות על מזלג.

מהבהלה לזהב – ליצירות המופת שבאו אחריה

לא ניתן להפריז בחשיבות של הבהלה לזהב גם כשמסתכלים על המשך הקריירה של צ’פלין. לאחר הילד, שזכה להצלחה גדולה, צ’פלין ניסה לביים דרמה נטולת דמותו באישה מפריז (A Woman of Paris, 1923) – אך הסרט נכשל מסחרית, והקהל דרש את חזרתו של הנווד. עם הבהלה לזהב, הוא שב אל הקהל, אבל בגרסה מתקדמת יותר: עם עלילה עמוקה יותר, טון מתוחכם יותר, וראייה קולנועית רחבה בהרבה. מאוחר יותר, היצירה הזו תהפוך לבסיס עבור סרטים שצ’פלין יצר בשנות ה־30 וה־40.

באורות הכרך (City Lights, 1931) הוא לקח את האיזון בין קומדיה ורגש לרמה חדשה, כשהציג את אהבתו של הנווד למוכרת פרחים עיוורת. הסצנה האחרונה של הסרט הזה, שבה היא נוגעת בפניו ומבינה מיהו באמת, נחשבת לאחת מהסצנות המרגשות בתולדות הקולנוע. בזמנים מודרניים (Modern Times, 1936), הנווד נלחם במכונות ובחוסר האנושיות של העידן התעשייתי, אבל נותר אותו טיפוס עיקש שמחפש קצת שמחה ואהבה. אפילו ב־הדיקטטור הגדול (The Great Dictator, 1940), צ’פלין שומר על אותה דמות – הפעם כאדם שנלחם בפאשיזם דרך הומור. כל אחד מהסרטים האלה חב רבות ל־הבהלה לזהב, הן מבחינה סגנונית והן מבחינת תעוזה רעיונית.

במובן הזה, הבהלה לזהב איננו רק יצירה מצוינת בזכות עצמה, כי־אם גם אב טיפוס לסוג מסוים של קולנוע: כזה שמשלב פשטות עם רגש, הומור עם כאב, וסיפור אוניברסלי עם אמירה אישית. זו נוסחה שעדיין קשה לשחזר, ושהוכיחה את עצמה שוב ושוב ביצירתו של צ’פלין ובעקבותיו.

כי לבסוף, הבהלה לזהב הוא לא רק סרט ששרד את מבחן הזמן – הוא סרט שהקדים את זמנו. מאה שנים חלפו, אבל הקסם נשאר. כי צ’פלין לא רק יצר דמות, הוא יצר שפה. והסרט הזה, אולי יותר מכל סרט אחר שלו, מזכיר לנו למה אנחנו אוהבים קולנוע מלכתחילה. הוא לימד אותנו שקומדיה יכולה להיות עמוקה, שסרט אילם יכול לגעת עמוק יותר מכל דיאלוג, ושאפילו כשהעולם קופא מסביב – אפשר לרקוד עם שתי לחמניות על מזלג.

---

מאחורי מאה בקולנוע עומדת קבוצה קטנה של כותבים עצמאיים – שאוהבים קולנוע, טלוויזיה וכתיבה אמיתית. אנחנו כותבים, עורכים ומפרסמים הכל בעצמנו, בלי מערכת מסחרית מאחורינו. אם מה שקראתם נתן לכם ערך – עורר מחשבה, חיוך או תובנה חדשה – נשמח לתמיכה קטנה שתעזור לנו להמשיך ליצור, לצמוח ולשמור על האתר חופשי ועצמאי. גם מחווה קטנה יכולה לעשות הבדל גדול. לתמיכה לחצו כאן. תודה שאתם איתנו ❤️